בוריס לוריא

תערוכה חדשה: בוריס לוריא !NO

מוזיאון ינקו-דאדא גאה לארח תערוכה זו מעבודותיו של בוריס לוריא בשנת ה-100 להולדת תנועת דאדא. לוריא נולד בלנינגרד, ברית המועצות לשעבר, בשנת 1924, ונפטר בשנת 2008 בניו יורק בגיל 84. בילדותו עברה משפחתו לריגה, לטביה, שם החלה התעניינותו באמנות, שנקטעה בגלל מלחמת העולם השנייה. במלחמה איבד לוריא כמעט את כל משפחתו. יחד עם אביו הגיע ב-1946 לארצות הברית, ושם חבר לסצנת האמנות התוססת של שנות ה-50. ב-1959 החל להציג עם האמנים סם גודמן וסטנלי פישר, שאתם ייסד מאוחר יותר את תנועת NO!art, תנועה שהייתה חריגה בסצנת האמנות האמריקנית בשנים שבהן הפופ-ארט עמד "לתת את הטון". לקבוצת NO!art הצטרפו אמנים נוספים, ביניהם ז'אן ז'אק לבל, ג'ון פישר, אלן דרקנג'לו ועוד. הם הציגו לראשונה בגלריה מארץ', ניו יורק, במחאה נגד הזרמים ששלטו בסצנת האמנות הניו יורקית דוגמת האקספרסיוניזם המופשט ואמנות הפופ. קבוצת מארץ' הציגה בין היתר את "התערוכה הוולגרית", "תערוכת המקוללים", "תערוכת המעורבות", ו"תערוכת NO!". הקבוצה המשיכה להתקיים כקבוצה רדיקלית המתייחסת לנושאים פוליטיים הן בניו יורק והן בברלין אחרי 1996. מטרתם הייתה להפוך את יצירת האמנות לכלי התוקף סוגיות פוליטיות כגון פשיזם, גזענות, קולוניאליזם ואימפריאליזם.

 

ישנם חוקרים הרואים ב-NO!art קבוצה שמחוץ לאמנות הפופ, אך הקרובה ביותר לנאו-דאדא, התרחשות שהייתה תגובה לאמנות השלטת באותה תקופה – האמנות המופשטת. במקום תהליך של הפשטה הביאה אמנות NO!art מהדאדא את ייצוג המציאות, אך לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות פרקטיקות של ניכוס, ציטוט, והשאלה של דימויים השגורים בתרבות. שפתו הייחודית של לוריא משלבת אלמנטים שמקורם בזיכרונות של זוועות השואה במחאה נוקבת נגד יסודות הכזב של החברה והאמנות, ויש לה חשיבות רבה דווקא בשונות שלה על רקע המגמות באמנות האמריקנית בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

 

התערוכה מתרכזת בשש סדרות של עבודות שנבחרו מתוך מכלול יצירותיו המגוונות, מתוך רצון להציג את הקשר (הגלוי והסמוי) לתנועת דאדא ולמרסל ינקו: הסדרה המרכזית היא הסדרה NO!"" – עבודות במגוון טכניקות שבהן נוצר הדימוי המרכזי משתי האותיות. לוריא עושה שימוש ויזואלי וגרעיני במילה המתמצתת מחאה בצורה המזוקקת ביותר. סדרות נוספות מהוות הסתעפות והרחבה של סדרת ה-:NO! סדרת עבודות המציגות שימוש במילים. סדרת עבודות קולאז' המשתמשת בתצלומים פורנוגרפיים כמצע ליצירה, בתוספת שכבות צבע המטשטשות אותם. קבוצה נפרדת מתמקדת בדמויות נשים "מפורקות" המורכבות מחדש. ביטול צורות קיימות ובריאת צורות חדשות היו נושאים מרכזיים מאוד בדאדא, והדרך שבה טיפל בהם לוריא מעניינת במיוחד. על פניו נראה כי הנשים הן זיכרון מצמרר של זוועות השואה, אך התוצאה האסתטית מרמזת שלוריא פיתח שפה צורנית חדשה לדימוי האנושי, בדרך דומה לזו שבה טיפל במילים. הקבוצה החמישית מציגה עבודות תלת ממדיות: סכינים נעוצים בגושי בטון לצד ערמות המדמות צואה. הקבוצה השישית יוצאת דופן. זו קבוצה קטנה של רישומים שאינם מאפיינים את כלל יצירתו של לוריא, המציגים זוגות רוקדים. הכללתם בתערוכה מהווה דיאלוג עם דמויות הרוקדים ביצירותיו הידועות של מרסל ינקו מתקופת דאדא. התבוננות מרוכזת בעבודות מעלה את השאלה האם אכן מדובר בריקוד או במאבק.

 

התערוכה היא פרי שיתוף פעולה עם הקרן לאמנות ע"ש בוריס לוריא, ניו יורק