0Q7A9578_copy[1]

דחוס

הכותרת "דחוס" מתייחסת למקבץ הנוכחי של תערוכות ופרויקטים הכולל עבודות בטכניקות שונות ובנושאים שונים שלהן מכנה משותף אחד. כולן מנהלות דיאלוג עם המונח הלטיני "אימת הריק" (Horror Vacui) – חששו של האמן מהדף החלק, הריק. במקבץ התערוכות יוצגו ציורי אקריליק של יוסי וקסמן עמוסי שכבות עבות וצבעוניות עזה; רישומי עיפרון אינטנסיביים ופסלי עפרונות של שלי רויכמן; עבודותיה של שיר מורן המצוירות על יריעות של עור פרה, עבודת הוידיאו המשעשעת של ג'וליאן שגרן, ועבודתו המיוחדת של רודולף פצ'יקה, אמן אורח השוהה בכפר במסגרת תכנית חילופי אמנים עין הוד-הונגריה. בכל  העבודות פרטים צפופים ודחוסים הממלאים את כל משטח היצירה.

Peep Show – החיים והמוות של יוסי וקסמן

בתערוכה זו מבקש האמן יוסי וקסמן ליצור חוויית הצצה אל מסע חייו, אל משפחתו ואל אירועים ודמויות משמעותיים בחייו. וקסמן מזמין את הצופים אל מסע מלידה ועד מוות – מסע אבסורדי, הומוריסטי, מיני ויצרי, המתקיים דרך חרירי הצצה, תצלומים וציורים המוצבים בחלל.

הדימויים, בעיקר דיוקנאות, מופיעים בתצלומים הלקוחים מאלבומי משפחה ישנים ומתצלומים שצילם וקסמן לאורך חייו. הציורים מתארים את האמן עצמו מילדות ועד בגרות, ודמויות שונות שצוירו בהשראת תצלומים משפחתיים של קרוביו. הציורים מהווים מעין מראה עקומה וגרוטסקית של בני המשפחה של האמן, הבעות פניהם והלך רוחם מועצמים, והם מתוארים במבט אירוני וחומל בו זמנית.

המבע האקספרסיבי מייחד את ציורי האקריליק של וקסמן, והם מצטיינים בצבעוניות עשירה, משוחררת וחומרית. משיחות המכחול עזות וסוחפות, הצורות רוטטות ומעוותות, וכך נוצרת גלריית דמויות דרמטיות וטעונות רגשית, המישירות מבט אל הצופה, ובה בעת מזמינות אותו להביט בהן.

בקופסאות ההצצה, המפתות והמוצנעות בו זמנית, מציג האמן צילומים הומו-ארוטיים וקטעים וציטוטים מתצלומי משפחתו. הצופה מוזמן לרכון, להציץ מבעד לחרירי ההצצה ולחוות חוויה אינטימית, ועם זאת מלאכותית בעליל.

מקור ההשראה לקופסאות ההצצה היא יצירתו של מרסל דושאן "נתון" (1946-1966). במיצב זה מביט הצופה דרך חריר הצצה בדלת עץ ישנה אל פרצה בחומת לבנים, שבעדה נשקף נוף פסטורלי, ולפנים, על מצע של עשבים וזרדים, שוכבת אישה עירומה. במיצב של דושאן, ההתבוננות דרך הסדק מאפשרת מבט אל עולם אחר, עולם אסור ונסתר, ארוטי ואפל. וקסמן מקצין את אקט ההצצה ומוביל את הצופה אל עולם הפיפ-שואו, עולם מפוקפק, שדימוייו נעים בין ארוטיקה לפורנוגרפיה.

וקסמן בוחר להזמין את הצופה לפלוש אל המרחב הפרטי שלו באקט אסור, דרך חרירי הצצה ומבעד לחור המנעול: "מבחינתי, חוויית ההצצה דרך חריר היא אותה חוויה שמתארים אנשים שחוו מוות קליני. הם רואים לפניהם תעלה שבסופה קרן אור בוהקת, וכהרף עין חולפים לנגד עיניהם אירועים ודמויות משמעותיים בחייהם."

רינה גנוסוב, אוצרת התערוכה

שלי רויכמן – פנים-חוץ

האמנית שלי רויכמן יוצרת עבודות רישום ופיסול בעפרונות, כשהעיפרון הן כמדיום רישומי והן כחומר גלם פיסולי הוא שחקן משמעותי ביצירתה. היא רושמת רישומי פנים וחוץ של בתים בעקבות תצלומים שצילמה בסביבתה, מעוותת את החלל, ו"שותלת" ברישומים אלה דימויים אקזוטיים בהשראת דימויים שהיא מוצאת במרשתת: צמחייה טרופית עשירה, בעלי כנף צבעוניים או בני שבט אפריקני נידח בלבוש טקסי.

רויכמן בוראת עולמות פנטסטיים המשלבים מראות מוכרים של הבית המודרני ודימויים אקזוטיים זרים כך שנוצר טשטוש גבולות בין מציאות לדמיון, בין פנים לחוץ ובין המקומי לרחוק. צירופים אלה של עולמות מנוגדים ודימויים הזרים זה לזה משתלבים בהרמוניה מפתיעה. הם מסמלים את הניגוד בין החלל הסגור של הבית כמקום מגונן, לעתים בודד ואפרורי ובו מתבצעות פעולות רפטטיביות וסיזיפיות, לבין ההשתוקקות להתחבר אל הטבע, לנדוד אל עולמות רחוקים ולחיות חיים פשוטים נטולי דאגות.

ברישומים אינטנסיביים אלה חוקרת האמנית את טווח אפשרויות הרישום בעיפרון. באמצעות שינוי של זוויות ושל עוצמת לחיצת העיפרון על העץ הלבוד, יוצרת האמנית טקסטורות ותבניות מרהיבות ועשירות הנראות כעבודת רקמה עדינה.

האמנית יוצרת פסלים מחומר ייחודי לה – אלפי עפרונות מודבקים זה לזה בצפיפות. אלה הופכים לחומר גלם מקורי שמתוכו האמנית מעבדת, חותכת ומשייפת צורות שונות. הבחירה בעפרונות כחומר גלם פיסולי נשענת על זיכרונות ילדות ומנוגדת לאי-השימוש בעפרונות בעולם הטכנולוגי של ימינו. הגופים התלת ממדיים שיוצרת רויכמן נראים כפיסות נוף על גבול המופשט, כמו תמונת נוף מטושטשת הנראית לעין במהלך נסיעה מהירה, או כקיר ישן מתקלף ששיני הזמן נגסו בו.

רויכמן מביאה לידי ביטוי ביצירתה את הניגוד בין עולם פנימי עשיר של רגשות, זיכרונות וחלומות לבין הסביבה היומיומית, בין הביתי למנוכר, ובין טבע לתרבות. עבודותיה עשירות בפרטים ומצטיינות באיכות של עבודת יד, המאפיינת מלאכות כפיים עמלניות בתרבויות קדומות או בתרבויות שבטיות רחוקות.

רינה גנוסוב, אוצרת התערוכה

שיר מורן Aftertaste – (טעם לוואי)

עבודתה של האמנית שיר מורן מציגה תיאורים משתנים של חללים ביתיים מוזרים שיצאו משליטה, חלקי דמויות נשיות מבצבצים ומצויים במצבים של חוסר איזון וזליגה בים הדגמים המרכיבים את העבודה.

כמצע לעבודה בוחרת האמנית לעבוד על פיסות עור פרה שצורתן הושארה כפי שנחתכו מבטנה. כתיבה על עור היא טכניקה עתיקה המשמשת בכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות. הציור בנוי מחלקים נפרדים התלויים יחדיו ומציגים תפיסת חלל מורכבת. האובייקטים המתוארים נראים כמארג של פרטי פרטים, אין אור וצל, אין אשליה של עומק ממשי ביצירה. הקומפוזיציה עמוסה בשפע של פרטים היוצרים מקצב, רעש ואי סדר מכוון.

באמצעות העודפות והשפע, ובעיקר באופן שבו אלה מחפים על חוסר, על ריק שדורש להתמלא, מורן מעלה ועוסקת בתחושות ובשאלות המעסיקות אותה בחיי היום יום בנושאים כגון ניצול, שליטה ויחסי כוחות בין המינים. אלא שהאיכויות הבאות לידי ביטוי בצורה כה מובהקת בעבודתה – ומכילות אלימות סמויה, טעם רע, פנטזיות, עיצוב רע, ואפילו "ציור רע" – יוצרות מתח והיררכיה בין האובייקטים בחלל, כך יוצרת האמנית מידה של ריחוק והזרה מהתכנים המורכבים שבהם היא עוסקת.

בהתבוננות נוספת נחשפים ומתגלים עוד ועוד פרטים אשר חושפים השפעות של טכניקות עתיקות וסממנים איקונוגרפיים המשתלבים ויוצרים עבודה מורכבת וטעונה, המבטאת חוויה סובייקטיבית של האמנית את העולם סביבה.

החדר מתייחס למערכת ההתניות והציפיות החברתיות-תרבותיות המעצבת את ההבדלים בין שני המינים ואת זהותם העצמית. הנשים בעבודה אינן מופיעות בשלמותן. שם פנים מציצות וכאן גוף חסר ראש, בתנוחה פתיינית או במבע מזמין. הן נתונות לפירוק כמו חפץ או כמו חלל החדר סביבן. הן הופכות לחפץ בעוד החפצים בעבודה עוברים תהליך של אנימיזם המפיח בהם רוח חיים.

באופן הצגת דמויות הנשים בתוך הגודש והדחיסות ממשיכה מורן לחקור בעבודה זו את המקום שבו נהפכים הפרטים מאסתטיים למטרידים, המקום שבו השפע נהפך לאלים ומאיים, למרות חזותו הראשונית, הפתיינית והממגנטת.

ניצן שובל-אבירי, אוצרת התערוכה