תמונה ראשית

3D

6 תערוכות ועבודות פיסול חדשות

מקבץ התערוכות הנוכחי כולל שלוש תערוכות יחיד ושלוש עבודות קיר. החוט המקשר ביניהן הוא שכולן עבודות תלת ממדיות וכולן מותחות את גבולות הממד השלישי: תערוכתו של שלומי שוורצברג היא הקרובה ביותר להגדרות הקלסיות של הפיסול; נדיה עדינה רוז מתעתעת בצופה בעבודות גדולות הנראות מסיביות אך עשויות מחומרים רכים; האדי חליל יוצר מבנים שבהם משובצים ציורים וחפצים; שרית פילר מנוח משלבת תצלומים במגירות שמצאה ואספה; ליהי שני מפסלת בובות מתנפחות המוצגות במכוון מרוקנות  מאוויר; ואורנה ורסנו מלכי מקרינה עבודת וידאו על גופה המפוסל של הדמות הראשית בסרטה. כל האמנים נותנים פירוש משלהם לקשר שבין יצירה דו ממדית לתלת ממדית בשלל טכניקות.

תערוכתו של שלומי שוורצברג "דרכים נעצמות", באוצרותה של ענת גטניו, נערכת במלאת שנה למותו בטרם עת של האמן. שלומי, חבר הכפר עין הוד, השאיר אחריו סדרות של עבודות אשר חלקן מוצגות בתערוכה זו. עם סיום לימודי האמנות באמסטרדם המשיך שוורצברג להתמקד בתחום הפיסול, בפרויקטים במרחב הציבורי ובמיצבים תלויי-מקום בהולנד, בבלגיה ומאוחר יותר בישראל. עבודות אלה מקבלות ייצוג בשולחן התיעוד בתערוכה.  במהלך השנים חזרה יצירתו ועסקה בתכנים אנושיים-אוניברסליים בעלי גוון פוליטי. היא כללה לקסיקון של דימויים מטפוריים (לשון, מראה, ספר, דמעה, ופריטי ריהוט), באמצעותם העלה שאלות נוקבות כלפי החברה המערבית. כבן לפליטי מלחמת העולם השנייה היה רגיש לבעיית הפליטות ולאדישותה של יבשת אירופה. גם עבודות אלה ממשיכות להיות אקטואליות. דימוי הלשון למשל הוא דימוי מתריס החוזר שוב ושוב ביצירותיו, והוא מייצג דיבור ריק מתוכן, מנומס או לחלופין אילמות נטולת מילים לנוכח אירועים פוליטיים-חברתיים הדורשים נקיטת עמדה או פעולה אקטיבית. משמעות הלשון כשפה מופיעה בשימוש באותיות, בטקסט ובמשחקי מילים ושפות, ששולבו בעבודות וטענו אותן ברובד נוסף הנוגע באבסורד. דו השיח בין הדימוי הוויזואלי לטקסט מעצים את תחושת חוסר המוצא ברבות מעבודותיו.

נדיה עדינה רוז בתערוכתה "שרוולי העצים", באוצרותה של אביטל כץ  יוצרת מיצב סביבתי אגדתי העשוי כולו הצרפים של עבודות מן-המוכן שהוסבו מחומרי טקסטיל ביתיים לכדי פסלי קיר  רכים ועוצמתיים המאופיינים בחיבורים סוראליסטיים מפתיעים עם הדהוד של אמנות הפופ. פסלי הקיר שנרקמו תוך שימוש חוזר בחפצים אישיים כמו כריות,סדינים ושמיכות חורף חוברו ונתפרו ביד עמלנית מיומנת מעשה מרכבה, וחופנים בקרבם זיכרונות של נופי ילדות. רוז מתרחקת מדימויים פיגורטיביים מובהקים, יוצרת אובייקטים מינימליסטיים בצורתם ובצבעוניותם ועם זאת טעונים סימבוליקה תרבותית. כשרידי טבע שנשרף  ניצבים שרוולי העצים התפורים, מקדמים את פנינו אל תוך מרחב סביבתי מטפורי רצוף אובייקטים אניגמטיים, עתירי ניגודים. הם מצטיינים בעידון וריסון למול נוכחות חדה וברורה,כזו שמצליחה לפרוץ  את גבולות המרחב הסביבתי. מסע העננים מלווה בתחושה של מאבק בין רוח לחומר. נדמה כי הוא מכוון בריחוף עדין למקום כלשהו בעוד ענפי העצים מובילים אותו כחיצים הנעוצים בבטן הרכה של כל ענן וענן. שמיכה שממנה עשוי האובייקט "הר" לדוגמה, בהצבתה הפינתית, מאזכרת ציפור שעפה לכיוון אחד, ומנגד שלוש כריות עננים מרחפות להן לכוון האחר כמקשרות בין שמים לארץ. הריק נטען במשמעות המעשירה את היצירה הקונקרטית ומאפשרת מחשבה עצמית-עצמאית אל-זמנית

תערוכתו של האדי חליל "עוגני הזמן", באוצרותה של ניצן שובלאבירי, היא הצבות פיסוליות המכילות ציורים, סמלים ואובייקטים היוצרים ביניהם רשת של הקשרים חזותיים ותוכניים. בעבודותיו של חליל מדובר פעמים רבות בציור מורחב העושה שימוש בגרוטאות, ולעתים אף משלב בתוכו טקסטים באנגלית ובערבית. חליל בוחר בחומרים גסים וכבדים כגון ברזלים וחלקי מתכות  שונות לצד שימוש בחלקי עץ אשר פורקו משימושם הקודם, שאותם הוא משלב בבדים ובמשטחים מצוירים. יסוד אקספרסיבי חזק מייצר דו שיח משמעותי עם בחירותיו בחומרים המרכיבים את העבודה. חיבורים אלה, שרבים מהם נוצרו רק בשלב ההצבה, רוויים תכנים אישיים מעולמו של האמן ומהווים מעין ארכיון לדמותו הצומחת והמשתנה. חליל נולד בכפר הדרוזי עספיא. לפני מספר שנים החל לגלות בהדרגה עניין גובר ביצירה אמנותית ופנה ללימודי צילום ואמנות באוניברסיטת חיפה. בילדותו נחשף לקליגרפיה ערבית במסגרת פועלם של הוריו אשר עסקו בתחום. דבר זה מקבל ביטוי במיצב הנוכחי באלמנט של ספר הברזל המרותך למסגרת עבה וכבדה, ובשילוב הטקסטים השונים השתולים בעבודה. מנגד, ציורי הנשים מתחקים אחר תצלומי דוגמניות ואייקונים תרבותיים עכשוויים. אלמנטים חוזרים של תכנים הלקוחים מעולם האינטרנט והרשתות החברתיות שתולים בכל גוף העבודה ומבטאים        מתחים וסתירות בין עולם הערכים שעליהם התחנך לחיים הבוגרים בסביבה של דיגיטציה וריבוי גירויים.

במרכז עבודת הקיר של ליהי שני "אם ובנה", באוצרותה של ניצן שובלאבירי, נמצא מה שמאפיין את העידן הנוכחי, שבו המוצרים הנרכשים און-ליין נתפסים על ידנו כמגדירים את המהות והזהות שלנו. רפרודוקציה המונית בלתי פוסקת, קנייה ומכירה של מוצרים שאין לנו צורך בהם – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מתוך המניע העומד מאחורי פעולת היצירה. בובות הפלסטיק המתנפחות המיובאות מסין מהוות מוטיב מרכזי בעבודותיה. בשביל שני הן מייצגות את היצרנות המסיבית של פריטים זולים ומיותרים, ואת הבדידות האנושית שנוצרה בחברה מפולגת שהיחסים הבין אישיים בה פגומים,חברה שאף צורכת כעת בובות פלסטיק כדי לספק מערכות יחסים דמיוניות. תהליך עבודתה של שני בבובות אלה תחילתו בריקון הבובות מכל תוכן ואוויר במטרה להפקיען משימושן המקורי  באמצעות קיפול, דחיסה והצגתן בהקשר אחר. כך מקנה להן האמנית משמעות חדשה ואידאליזציה מסוימת. בעבודה אם ובנה ממשיכה האמנית לעסוק בתרגומה ליצירות אמנות מפורסמות ואייקוניות, ודרך כך את עיסוקה בעבודות המתייחסות לגלובליזציה וצרכנות.

עבודת הקיר של אורנה ורסנו מלכי "Rebirth", באוצרותה של שולי בריסקין, מציגה יצירה המשלבת שני סוגי מדיה – פיסול ווידאו. האחד, חומר נייח, מקובע, מגובש, והשני – נע וזע, חולף ומשתנה. היצירה ממרכזת מבט אל גֵּו מפוסל (טורסו) של אישה בהיריון, שעליו מוקרנת דמותה השוחה במי ברכה. הפסל עשוי תחבושות גבס שעברו תהליך חימום, התהוות וטרנספורמציה על גוף האישה עצמה; וכשיבשו, בתהליך של כיווץ שרירי הבטן בדומה ללידה, נותקה ממנה המסה המפוסלת ונפרדה אל העולם כגוף עצמאי. סרטון הווידאו המלווה את תנועות גוף האישה ועוברה מוקרן בעדשה מעוגלת על גבי פסל התחבושות,ומאפשר הצצה אל הדמות השוחה מעל ומתחת לפני המים. כל יציאה מן הטבילה במי הברכה משנה את תכונותיהם של המים ואף של הטובלת. העבודה מציגה את המתח שלפני  לידה וגם את פירוקו אל שלווה מקלה. ברקע נשמעים המים המהדהדים עצמם בתוך ומחוץ לברכה.

עבודת הקיר של שרית פילר מנוח "מגירות הזיכרון", באוצרותה של שולי בריסקין, נותנת ביטוי תלת ממדי לסיפורי בית אבא שלהם האזינה כל חייה, ולכל אותם מראות, קולות וזיכרונות המלווים את מציאות חייה בתל אביב. האמנית מצלמת מקומות שננטשו והתרוקנו מאנשים ומחפציהם, ובדרכה אוספת מגירות ישנות שנזנחו והושלכו. המגירות הופכות לחומר פיסולי שבתוכו היא שותלת הדפסי תצלומים המראים פרוזדורים שנמתחים מאפלה אל אופק רחוק המואר באור בוהק. ההדפסים עובדו בנגיעות של צבעי שמן, חול ודבק. העבודות מתכתבות עם עבודותיו של האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי, היוצר ארכיונים אמתיים ומדומים של זיכרונות העבר. יצירותיה של פילר מנוח מבטאות את הרצון לחקור ולפענח מהו זיכרון ומהי תודעה לצד עזובה, התפוררות ויושן. המגירות שהן חפץ מן-המוכן הופכות לגלעד לחפצים ולסיפורים של אנשים שזמנם חלף.

התערוכות יימשכו עד 15 ביוני 2019