אורי רדובן / Skinwash
טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט

דצמבר 2013- אפריל 2014

אורי רדובן
Skinwash
אוצרת: רינה גנוסוב 
אורי רדובן הוא אמן אוטודידקט היוצר בשפתו האישית והייחודית יצירות אמנות בטכניקות שונות. יצירתו שואבת מזרמים ואמנים בולטים בתולדות האמנות, וכן מן התרבות הפופולרית. עבודותיו מצויות על קו התפר שבין ביטוי אישי לבין נקיטת עמדה חברתית, בין ביטוי למצבו הנפשי לבין ערעור גבולות של נורמות וערכים מקובלים.
התערוכה של רדובן מציגה שני גופי עבודות: מיצב המפל, ו-– Fun in the Sun עבודות וידאו ורישומים, שבהם חוקר האמן תמות של טוב ורע, מותר ואסור, פיתוי וסלידה, בנייה והרס, הומור ופנטזיה. המכלול יוצר דיוקן עצמי החושף את מורכבות העולם הפנימי של האמן.
המיצב המפל מורכב מדמויות שוליים, מעין בובות סמרטוטים מעוותות וגרוטסקיות שנוצרו בתקופה חשוכה בחיי האמן, תקופה של מצבים נפשיים קיצוניים של אלימות והרס עצמי.הדמויות נראות כ"הומלסים", אותם דרי רחוב הנמצאים במצוקה קיומית, מנודים חברתית ושרויים בהזנחה גופנית ונפשית קשה, והם מושא להזדהות של רדובן. ה"הוויה ההומלסית" של תלישות, ייאוש והזנחה נוגעת בתפישה החמקמקה של המושג "בית", שאפיינה תקופות של שפל בחיי האמן.
גוף העבודותFun in the Sun   – עבודות וידאו ורישומים על מגזרות נייר – נוצר בשנה וחצי האחרונות, כשהאמן התגבר על קשייו האישיים והתפנה ליצור אמנות המתייחסת בהקשרים שונים אל יצירות מופת בתולדות האמנות ואל עולם המוזיאונים. רדובן מעולם לא למד אמנות במוסד מוכר, יחד עם זאת, הכיר היטב את סביבת המוזיאונים כשהועסק כאיש טכני, מאחורי הקלעים, בהקמת תערוכות של אמנים אחרים.
עבודות הווידאו בתערוכה עוסקות בעולם האמנות מהיבט חתרני, ציני והומוריסטי, ובאמצעותן נוצר שיח פנימי על "קדושת" עולם האמנות. רדובן יוצר סצנות קצרות שעלילותיהן מופרכות, אבסורדיות, מתריסות, אלימות, מנתצות מסגרות ומפרות קודים וצווים של תקינות חברתית.
הרישומים המלווים את עבודות הווידאו מתפקדים כיצירות עצמאיות, והם מעין קולאז'ים המכילים דימויים ודמויות הלקוחים מסרטי הווידאו של האמן. רדובן יוצר קומפוזיציות הרמוניות, פשוטות וצבעוניות של מגזרות נייר בתוך קופסאות לבנות, ובהן הוא יוצר זיווגים חדשים של הדימויים המופיעים בעבודות הווידאו.
את התערוכה חותמת עבודת הווידאו Skinwash, יצירה טעונה וסימבולית המוקרנת בחלל ה"בור" שבמוזיאון, ובה מוצגת בלופ אין סופי דמות גבר קלוף עור, מתבונן מהורהר בתוף מכונת כביסה הסובב עוד ועוד, ובו עורו המתכבס.

טלי נבון
הישארות
המיצב שיצרה טלי נבון במיוחד לחלל הגלריה ממשיך את עיסוקה של האמנית בשנתיים האחרונות במה שהיא מכנה "אבולוציה שולית". היא נוגעת בנושאים שבטבע האדם כמו הבאת ילדים לעולם, ראייה, שמיעה ודיבור, משחק, ריקוד וצחוק, כמו גם בצורך הקיומי של האדם בסביבה שיש בה אלמנטים מעולם הטבע ובהנאה החיונית שהוא מפיק מכך.
עבודת הווידאו ציור והבימה צולמה בגינה שברחבת תאטרון הבימה שבה נקבצות משפחות, רוכבי אופניים ועוברי אורח לרגעים של פנאי, פטפוט, משחק ובטלה. הגינה משמשת את הצורך בפיסת טבע במרחב האורבני. העבודה מוקרנת על נייר חום הגולש אל הרצפה ויוצר כעין שכבה נוספת שבהמשכה גן מבוך שמדמה גן טופיארי, ובו מעוצבת צמחיית הגן כפסלים באופן הגיזום של העצים והשיחים. אמנות זאת ששורשיה בני מאות שנים יוצרת מרחב ונוף מלאכותיים שנועדו בתחילה להנאת בני האצולה ובהדרגה הפכו לנחלת הכלל.

בעבודתה בוחנת האמנית את בסיס הצורך האנושי בעולם הטבע מתוךשעתוקו והפיכתו למוצר מלאכותי. היא עושה זאת באמצעות וידאו מטופל והבאה מלאכותית של עולם הטבע לתוך חלל המוזיאון.

אסתר נאור

אני לא רואה שמים
עבודתה של אסתר נאור אני לא רואה שמים מצטרפת לסירה ההפוכה – עבודה נוספת בשם זה המוצבת על קיר אכסדרת המוזיאון. יצירה זו נעשתה בהשראת יצירתו של מרסל דושאן מ-1920,אלמנה טרייה (Fresh Widow) – משחק מילים באנגלית שמקורו במושג French Window(חלון צרפתי). דושאן יצר חלון צרפתי מיניאטורי צבוע בירוק בהיר, שזגוגיות שמשותיו מכוסות בעור שחור.
אסתר נאור מציבה ארבעה חלונות גדולי ממדים צבועים ירוק-טורקיז. היא נטלה מדושאן את חלונו הצרפתי, גרעה שורת חלונות אחת והמירה אותה בקשת ההופכת אותו לחלון מזרח תיכוני. העור השחור בעבודת דושאן המדמה חשכה הוחלף באדמה שנלקחה מהמקום, במקרה זה אדמת כפר האמנים עין הוד ובעבר הכפר עין חוד, והעבודה כולה נטענה במשמעות מקומית-פוליטית. האווירה המורבידית-אבסורדית שמאפיינת את הסירה ההפוכה מופיעה גם בארבעת החלונות היוצרים תחושה של הימצאות בחלל תת קרקעי (קבר?), שבו קרועים לרווחה חלונות גדולים שאינם מאפשרים צפייה מעבר להם.
אסתר נאור מרבה לעשות בעבודותיה פעולה של הסטה או תעתוע היוצרים דיסאוריינטציה אצל הצופה. בדומה לסירה הקטומה ש"נקרעה" ממקומה הטבעי במים והוצבה במהופך ברום קיר האכסדרה, כך גם החלונות הגדולים אינם מאפשרים הצצה לנוף אלא להפך, יוצרים תחושה של בית שנקבר עמוק בתוך האדמה.
מרסל ינקו – חיות דימיוניות
קבוצת העבודות חיות דמיוניות שיצר מרסל ינקו בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת מציגה צורות אמורפיות מופשטות הלובשות צורה מוחשית כמעט. מופע הצורות דינמי – כמו היו יצורים חיים הנמצאים במין ריקוד מסוגנן. הקומפוזיציה תמיד מאוזנת והעבודות ססגוניות ומלאות חיים. בקבוצת עבודות זו מודגש המקור הביומורפי שביצירתו של ינקו ונטייתו לשאוב השראה מעולם הטבע. החיות הדמיוניות אינן חיות של ממש, אך הן נובעות ממקור אורגני ומיסודות נטורליסטיים, והן מחזירות אותנו אל מציאות פואטית פנימית, חלום של צורות וצבעים, גן עדן שאבד.