p194

איתן ויתקון

איתן ויתקון – מניין

אוצרת: אלינור עשת
התערוכה "מניין" כוללת סדרת עבודות צילום ועבודות וידיאו העוסקת בתיעוד ה"אחר" הקיים בתוכנו. דימויים מטושטשים, מתפוגגים, קרובים ורחוקים, חיים במחוזות סגורים ושמורים של העולם החרדי, המהווה חלק מהחברה הישראלית, אך כה שונה, רחוק ונבדל ממנה; ממברנה ביולוגית בעלת אזורי חיץ, קהילה מלוכדת בתוך קהילה אחרת, גדולה יותר, שממנה היא מובדלת.
 במבט ראשוני היחס של ויתקון למסורת אינו מקונן וביקורתי כיחסם של אמנים לעתים לנושא טעון כמו דת ואמונה. בעבודותיו ישנה נטייה רומנטית להתבוננות לעבר היהודי הגלותי שבמידה רבה לא השתנה ועדיין דבק בסדר חייו הנוקשה; התבוננות לעבר הרליגיוזי, האותנטי, הנשגב, המטפיזי, והמיסטי.
בסדרת העבודות עוסק האמן במושג הזמן ותפיסתו בהוויה היהודית, הדתית והחילונית, כקטגוריה של זהות. במקביל מתמודד ויתקון מבחינה פורמליסטית עם מושג זה בניסיון לתת לו ביטוי חזותי באמצעות מדיום הצילום. עבודותיו של ויתקון הן תוצר של ניסיון לכידת הזמן והשהייתו. ישנו מתח בין החלל והמקום הקונקרטי לתפיסת הזמן המופשטת, נוכח רצון האמן לתפוס את הזמן, לתחום אותו, לשלוט בו, לדון בו ולהכיל עליו כללים הנוגעים לפלסטי ולמוחשי.
 בסדרת התצלומים "שמחת בית השואבה", מתעד האמן ברגישות רגעים במהלך טקס פולחן דתי של תפילה וחג. "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו." (משנה, מסכת סוכה). קהילה שלמה מתלכדת בריקודים המלווים בזמר ובנגינה, שירה וריקודים. חגיגות בית השואבה מתקיימות על פי המסורת בטריטוריה של "עזרת הנשים". בזמן הטקס נהוג להפריד בין הגברים לנשים, שצופות בחגיגה דרך גדר הפרדה. הנשים אינן מותרות לקחת חלק ב"מניין" או בחגיגות בית השואבה – הן הצופות הפסיביות, קיימות, אך נעדרות.
 בתצלומי הדיוקנאות ניתן להבחין בהשראה שמקבל ויתקון מאמני העבר. די להזכיר את הדיוקנאות הברוקיים של רמברנדט במשחקי האור והצל החדים, דמויות דרמטיות שתוארו בנאמנות ובבוטות אסתטית מגיחות מתוך האפלה, אפופות בקו מתאר של אור מיסטי קלוש.
בעבודת הווידיאו יוצר האמן מניפולציה בסרט המורכב מאוסף תצלומי סטילס, שאותם צילם בירושלים. ויתקון לוכד בתצלום הסטילס רגעים בודדים, אוגר ומאגד את פרקי הזמן – אוסף התצלומים – לכדי יחידת  זמן אחרת, חדשה, לפריים אחד קריאת תיגר על התפיסה המקראית, שעל פיה הזמן אינו כפוף לחלוקות אנושיות שרירותיות ומשתנות אלא הוא ביטוי לסדר האלוהי האבסולוטי והנצחי. בעבודה זו מכפיף האמן את הזמן לצרכיו וכרצונו ויוצר דימוי שהוא האחראי הבלעדי לסדרו.