p237

Ready-Set-Go מאה שנה לעבודת הרדי מייד הראשונה מיצגים ואקטים במסגרת התערוכה

במסגרת התערוכה התקיימו בשבתות מיצגים ואקטים:
27.7.13 – פתיחת התערוכות: מיצגים של בלו סימיון פיינרו, אברהם אילת, רוני הלר ונועה תבורי
3.8.13 – לזלי רובין קונדה, אמנית בעבודה
10.8.13 – ידידיה ורדי, יו-יו, אברהם אילת, אבטיחים
17.8.13 – דרור קרטה, מחיה
24.8.13 – אפרת לוין, גרא , AC/TV/IT
31.8.13 – משה גורדון, גלגול שיקרה אם אפשר במקרה!
7.9.13 – רענן טל, מסטיק
21.9.13 – מוחמד אבו ארקיה, ראש כרוב
28.9.13 – דפנה שפירא, גלגל ענק נטווה לאט
30.11.13 – איתמר בגליקטר, דפנה שפירא חסון
14.12.13 – אנג'לה פטה, "שעון שמש אנטרופוצנטרי"

האמנים שהוזמנו להופיע בשבתות של קיץ 2013, מיום פתיחת התערוכה במלאת 100 שנה לעבודת הרדי-מייד הראשונה, התבקשו לשלב חפצים במיצגים ובאקטים אמנותיים. התוצאה הייתה מגוון התרחשויות מתגרות בכל חללי התצוגה של המוזיאון, ובעיקר בתצוגת הקבע של מרסל ינקו. נקודת המוצא הייתה אמנם גלגל האופניים של מרסל דושאן על האלמנט המיצגי שבו, אולם ברקע היו ההופעות של חברי דאדא-ציריך במחצית השנייה של העשור השני למאה הקודמת.

רוחו של דושאן ריחפה מעל העבודות שהציגו משה גורדון, ידידיה ורדי (יו-יו), ודפנה שפירא חסון (גלגל ענק נטווה לאט). כן התקיימו אקטים שהתמקדו בחפץ עצמו: נעלי הבטון של רוני הלר ונועה תבורי, נעלי הסיגריות של בלו-סימיון פיינרו, והכרוב של מוחמד אבו-ארקיה.  אקטים של הרס ובנייה מחדש: הקראה וקריעת דפים מתוך האנציקלופדיה העברית (לזלי רובין-קונדה, אמנית בעבודה), שידוך דפי האנציקלופדיה לכדי גלגל (משה גורדון, גלגול שיקרה, אם אפשר במקרה!), והטיפול בדגלים וחיבורם לכדי דגל אוניברסלי (אפרת לוין וגרא, AC/TV/IT). מבקרים היושבים בצוותא לצד יצירות של מרסל ינקו, מפצחים גרעיני חמנייה ומשליכים את הקליפות על הרצפה (אברהם אילת, גרעינים); או אלו הלועסים מסטיק ומדביקים אותו לערמת רהיטים (רענן טל, מסטיק) גרמו לתגובות נזעמות המבקשות להגן על כבודו של ינקו.

את רוב תשומת הלב קיבל מיצג מחאה כנגד עליית מחירי הערק. (דרור קרטה, מחיה, 17 באוגוסט). אסופת החפצים שהציג הייתה לעמדת קליעה למטרה בדיוקן של שר האוצר יאיר לפיד. השערורייה שפרצה התמקדה בשאלת המותר והאסור באמנות. לעבודתו של קרטה קדמו מיצגים אלימים לא פחות, כמו העבודה לירות במנהיגים של מנחם חיימוביץ', שנעשתה במסגרת אירועי "מיצג 79", וכללה ירי ברובה אוויר בדמויות מקרטון ועליהן כיתוב "שר בממשלה" ו"ראש ממשלה". עבודה זאת הייתה פיתוח עבודת הגמר שלו באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, שבמסגרתה ירה בבובות עם כיתוב זהה. הדבר לא הוריד מעוצמת התגובה של הקהל והתקשורת.

ואכן חלק בלתי נפרד מהאקט האמנותי מהווה תגובת הקהל. עוד במסגרת אירועי דאדא בציריך ב-1919 היה הקהל חלק בלתי נפרד מהעבודה. כשוולטר סרנר (Walter Serner) עלה לבמה אוחז אימום חייטים חסר ראש והגיש לו זר להרחה, פרץ הקהל לבמה, גירש את האמן וניפץ את העבודה. בספרו מציין הנס ריכטר שתגובת הקהל הייתה חלק מהעבודה השלמה. התייחסות לתגובת הקהל והעיתונות בקברט וולטר מוזכרת גם בריאיון שהעניק מרסל ינקו לחוקר האמנות פרנסיס מ' נאומן ב-1982, לשאלה האם מישהו מחה, ענה: "כן, כל הזמן נשמעו מחאות, אפילו העיתונות טענה שאנחנו מטומטמים". הגדרתו של הנס ריכטר את הדאדא כלובשת לעתים צורה חיובית, לפעמים שלילית, לפעמים אמנות ולפעמים אנטי אמנות, מוסרית ולא מוסרית, מתאימה במיוחד לאקטים ולמיצגים, בעיקר אלו המתייחסים לרדי-מייד. מאה שנה לאחר העבודה הראשונה וסערת הדאדא שטלטלו את עולם האמנות באמצע מלחמת העולם הראשונה והעלו רעיונות, חומרים, צורות וכיוונים חדשים, נראה כי השאלה על הלגיטימיות של אקט המחאה האמנותי עדיין קיימת.