מרסל ינקו ורוח המקום  

רעיה זומר-טל

Marcel Janco's genius loci 1

מאמר זה בודק את השינויים שחלו ביצירתו האדריכלית של מרסל ינקו לאחר שהיגר מרומניה לארץ ישראל
. ב-1941 בעקבות התעוררות האנטישמיות ורדיפת היהודים ולאחר פוגרום בוקרשט, החליט ינקו, על אף הצלחתו המקצועית, לקחת את משפחתו ולעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ כאמן בוגר ואדריכל מודרניסטי הנטוע היטב באוונגרד האירופי.

שימור ומודרניזם

מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת עבד ינקו במחלקת מחקר וסקר באגף התכנון של משרד ראש הממשלה. בתפקידו היה אחראי על איתור פארקים לאומיים ותכנונם. במסגרת תפקידו יצא ינקו לתור את הארץ. חמוש במחברת עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה. זו הייתה דרכו למצוא ה– genius loci (רוח המקום), לחוש ולהתחבר למקום החדש. את מסעותיו תיעד בסדרה אין סופית של רישומים. בעיפרון מהיר במחברת ועל גבי כל פיסת נייר מזדמנת רשם את נופי הארץ – ההרים, העמקים והצמחייה; ואת האדריכלות המקומית של הכפרים הערביים על הבתים, הקשתות וצריחי המסגדים. רוח המקום חדרה ליצירתו של ינקו. כמי שתיעד את נופי אירופה, פנה להנציח את נופי הארץ החדשה.

במסגרת עבודתו המקצועית הקדיש ינקו חלק ניכר מזמנו לשיקום ושימור כפרים ערביים שננטשו במהלך המלחמה לעצמאות ישראל ב-1948. הגישה הרווחת באותה תקופה גרסה להרוס את הקיים – הן בגלל מצבם הרעוע של המבנים והן מסיבות פוליטיות – ולבנות ערים חדשות. ינקו התנגד לגישה זו ויצא "להגן" על העיר העתיקה בעכו, רמלה, בית שאן, צפת וטבריה. מאבקו הגדול ביותר היה להצלת יפו העתיקה, לאחר שכבר התקבלה ההחלטה להרוס את כל מבני אזור הקאסבה, והעיר נותרה ריקה מתושביה ובמצב פיזי רעוע מאוד. ינקו היה בין המעטים שהכירו בירושה הארכיטקטונית וההיסטורית רבת הערך שנשארה במקום ובאדריכלות העממיתvernacular architecture, וזעם כנגד הגישה שדגלה בהרס האזור. ראוי להביא ציטוט מדברי ינקו מתוך ישיבת "הוועדה לשימור מבנים בעלי ערך היסטורי, ארכיטקטוני ודתי ביפו העתיקה", שהתקיימה ב-28 בדצמבר 1950, ואליה הוזמן כבא כוח אגודת הציירים והפסלים: "העיר המודרנית תלאביב אינה יפה, היא אף מכוערת. ואם יש פנה אחת יפה – אל נא תיהרס.עתיקותיה של יפו יכולות לעורר לפנינו סנטימנטים של ימים עברו".(2) דברים אלה, אף שנאמרו כנראה בסערת רגשות, מצביעים יותר מכל על השינוי שחל בינקו המודרניסט בהגיעו לארץ,ובהשפעה הרבה שהייתה לאדריכלות הים תיכונית עליו. כאמן שללא ספק היה אמור להיות מחובר לתל אביב, העיר המודרנית, העדיף על פניה את הפנינה ההסטורית שביפו האוריינטלית.ינקו לא רק פעל בוועדות השונות אלא הביא את הדבר לידיעת הציבור, וגייס אמנים ואנשי רוח למאבק. הפתרון שהציע דיבר על הפיכת האזור לרובע אמנים.

באותה תקופה הגיע ינקו לכפר ערבי בשיפולי הכרמל. הוא התרשם מיופיו ומחשיבותו ההיסטורית והבטיח למצוא דרך לשקם את המקום. משלא מצא משקיעים להקים בו בית מלון או ליישב אותו בעולים חדשים, חזר לחזונו להקים במקום כפר אמנים, בדומה למודל שניסה ביפו. הוא פרסם מודעות באגודות הציירים וקרא לאמנים לבוא ולהצטרף. הוא גיבש את גרעין המתיישבים הראשון ויחד עמו נאחז ב-1953 במקום. המתיישבים שיקמו את ההריסות תוך שמירה על אופיו המקורי של הכפר, באופן הבנייה מאבן מקומית ובאופי השחזור שהתייחס כולו למקור. בפרוטוקול ועדת הפיתוח של עין הוד מ-1960 נקבע: "כל תכנון ובנייה בכפר ובסביבתו וכן כל עבודות פיתוח חייבות להיעשות תוך דאגה מקסימלית לשמירת הדמות הפיזית של הכפר, בתוכו וכן בהופעתו בנוף הסובב". המקום הפך עם השנים לדוגמה לגישת שימור כוללת המתייחסת למכלול המרחבי כולו,ולא רק למונומנט זה או אחר או למייצג יחידאי של תרבות. כיום כשהמושג "רב תחומיות" מקובל כל כך, גישת השימור של ינקו הקדימה בהרבה את תקופתה.(3) גם הסטודיו של ינקו ששכן בבית ערבי מקורי עם קשתות אבן, שוקם תוך הקפדה על אופי המקום. אולם דווקא בו לא יכול היה ינקו"להתאפק" וקרע בקיר הצפוני חלון עליון ענק בגריד מודרניסטי (תמונה 1), ושילוב זה של בניין ערבי משומר היטב וחלון מודרניסטי מאפיין יותר מכול את הניגוד שבין האמן המחדש וגישתו השמרנית למקום.

הבית בהרצלייה

ינקו תכנן ובנה שני בתים בישראל, אך רק בית אחד נותר כיום.(4) זהו בית פרטי בהרצלייה פיתוח שנבנה בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים (תמונה 2). כמו ברומניה גם בארץ עבד ינקו יחד עם אחיו יוליוס, שעלה ארצה שבע שנים לפניו. ינקו ואחיו בנו את הבית באופן פרטי, אך משנקלעו לקשיים כספיים מכרו אותו לאזרח אנגלי. ב-1946 נמכר הבית לבעלים הנוכחיים.(5)הווילה הדו קומתית, הנמצאת ברחוב הנשיא 100 בהרצלייה פיתוח, שופצה ונוספו לה תוספות בנייה רבות. יש לה גג רעפים משופע. בחזית שהשתמרה יש דלת כניסה ומסביבה חיפוי אבנים הנמשך בשורה אחת סביב הבית בצמוד לקרקע. בפינות אבנים לא מסותתות בולטות, ובחזית השמאלית קשת. הבית מקושט בשלושה כרכובים (קרניזים) העשויים רעפים. בקומה השנייה שני חלונות הפונים לרחוב וחלון נוסף – קטן ומשולש. בחזית, בחלקה העליון, אלמנט משונה בעל מוטיבים קלסיים – מין אדיקולה (Aedicula). בתיעוד של החזית האחורית שכבר אינה קיימת,נראים שני חלונות משולשים בקומה העליונה מימין, ובתחתונה משמאל. הבית בנוי בצורה קומפקטית – גודלו רק כ-60 מטרים – על מגרש של כמעט דונם. עיצובו של הבית שונה לחלוטין מהבתים הקודמים שתכנן והותיר ברומניה מולדתו. המולדת החדשה הכניסה אלמנטים חדשים ליצירתו האדריכלית של ינקו: לראשונה הופיעה הקשת – מוטיב ים תיכוני ברור שהופיע רבות גם בציוריו באותה עת. אחריה גג הרעפים המשופע, ולבסוף הקישוטיות (הדקורטיביות) שלא אפיינה את בתיו המודרניים של ינקו. במרכז הקשת הוסיף ינקו שולחן אבן פיסולי מעשה ידיו. מרישומי הכנה של הבית שנותרו בעיזבונו של האמן (תמונה 3), רואים כיצד הנוף והצמחייה נלקחו בחשבון בעיצוב הבית ואת החשיבות שהייתה לאבן המקומית. השוואה עם עבודותיו של ינקו ברומניה מעידה יותר מכול כי האדריכל המודרניסטי פורץ הדרכים, שהביא את הבשורה של המודרניזם לרומניה, יצר בארץ ישראל בסגנון אחר לגמרי, מושפע מהבנייה באבן האופיינית לאדריכלות העממית (vernacular architecture). הקווים הישרים והנקיים שאפיינו את עבודותיו בעבר, פינו את מקומם לקשתות ולגגות משופעים. הבתים הזקופים הפכו לבתים נמוכים המותאמים לנוף,לצמחייה ולתושבים. בניסיון להתחבר למסורת הבנייה העממית הפך האמן המודרניסט למשמר המסורת המקומית! רק החלון הקטן והמשולש הוא הד בודד לרוח המודרניזם. ינקו לא הצליח לבצע את תכניותיו ורובן נותרו בארכיונו.(6). אולם התבוננות בתכניות (תמונה 4) שלא יצאו אל הפועל, מחזקת את המסקנה שלאדריכלות ה"ינקואית" הארץישראלית אופי מקומי הזר לחלוטין לרוח החדשה שאפיינה את בתיו ברומניה. הבתים שאותם תכנן ולא בנה חדרו כרקע וכתפאורה לציוריו, ומסמלים את אופי המקום ואת השלמות שיש בנוף האורבני והאנושי.

סיכום

ישנו פרדוקס ברור בין המודרניזם לרגיונליזם. המחויבות לעבר שהיא לב לבו של הרגיונליזם נמצאת בניגוד לגישה המודרנית הנוטעת משהו חדש שמקורו אחר ואינו קשור למקום.
מרסל ינקו
, מודרניסט מובהק, עבר טלטלה בהגיעו לארץ ישראל. הוא נקשר רגשית למולדת החדשה, עבר בה לאורכה ולרוחבה ורשם את הנופים. ציוריו, בעיקר בעשורים הראשונים לשהותו כאן, כוללים את מראות הארץ החדשה ותושביה. השמש והאור חדרו ליצירתו ושינו את פלטת הצבעים. ביצירתו האדריכלית התחבר ינקו לבנייה העממית ועיצב בניינים השונים מאוד מאלו שתכנן ברומניה. מעבר לכול בולטת השפעת המקום ורוחו במעורבותו בהצלת מבנים עתיקים ביפו, עכו ועין הוד, שבה קבע את ביתו.

נראה כי למעבר ממזרח אירופה למרחב הים התיכון הייתה השפעה רבה על יצירתו של מרסל ינקו. אין ספק שרוח המקום דבקה באמן. אך למרות כל זאת חשוב לציין כי ינקו היה ונשאר מודרניסט כל ימיו: גם כאשר צייר את הנופים והתושבים החדשים עשה זאת בשפתו האמנותית המיוחדת, שבה קיים דיאלוג בין המופשט לפיגורטיבי; גם בבניינים שתכנן שבהם היה תמיד אלמנט מודרני, וגם במלחמתו לשימור העבר שהיה בה יותר משמץ של רוח חדשה.


הערות

1. genius loci – מונח ממקור רומאי שפירושו רוח המקום.
2.
פרוטוקול הוועדה לשימור מבנים בעלי ערך היסטורי
, ארכיטקטוני ודתי ביפו העתיקה,מיום 28.12.50, גנזך המדינה ג'-2211/3. תודה לאדריכל רועי פביאן.
3.
רעיה זומר ושולי לינדר ירקוני
, "מרסל ינקו משמר ומודרניסט", בתוך: אתרים – רבעון המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, גיליון מס' 14, 1999, עמ' 2; צבי אפרת,הפרויקט הישראלי – בנייה ואדריכלות 1973-1948, הוצאת מוזיאון תל אביב, 2004,עמ' 439-438; הציטוט מתוך פרוטוקול ועדת הפיתוח של עין הוד מיום 14.6.60, ארכיון מוקדי.
4.
בתו
, דדי ינקו, טוענת כי בשנות הארבעים והחמישים נדרשו האדריכלים להשתתף בעלות הקמת הבית יחד עם הקבלן, ולפיכך רק הזמנות לבניית בתים פרטיים בוצעו,והשאר נשאר "על הנייר".
5.
בעל הבית הראשון היה סוכן של חברת
"הובר" בארץ בשם מילפורד, ואחריו אלכסנדר שוורץ. חתנו ישראל לוסטיגמן סייע לי במחקר על הבית. הבית השתמר בצורתו המקורית עד שנת 1964, אז נוספה תוספת בנייה.
6.
החומר קיים בעיזבון האמן
.