גן העדן האבוד

מיכאלה מנדה-ינקו
רעיה זומר

"לדעתי האבסטרקציה היא מעין שפה חדשה, הפונה לכל, לקטנים ולגדולים, כי האבסטרקציה יוצרת אופוריה של צבעים וצורות, אמנות אמיתית יותר, טהורה יותר ואנושית יותר המשפיעה במישרין על הרגישות הצרופה, ללא כל תיווך של האינטלקט. אמנות אימפרסונלית זו היא מעבר לאסתטיקה, היא מין אואזיס של רעננות ואחווה בין כל יצורי אנוש.

[…] אמנות חדשה זו היא חזות של צורות וצבעים שתהיה מובנת לכל, לילדים, נערים, גברים ונשים, אמנות אוניברסלית באשר היא אבסטרקטית ומשותפת לכל העמים, אמנות המשככת כל התפרצות. אנו משוכנעים כי האדם הוא טוב מטבע בריאתו, מוכשר, נבון ובעל השראה, מתעלה על כל שאר היצורים הרוחשים על פני הארץ, באוויר ובימים; כי האמנות האבסטרקטית היא הלשון הבינלאומית האמיתית, העשויה ליצור אחוות עמים, והאדם ראוי למיטב האמנות שייעודו יהיה להנהיגה ולהאירה".(1)

תערוכה זו כוללת עבודות של מרסל ינקו שאותן יצר בסביבות שנות ה-60 של המאה העשרים בטכניקה של גירי שמן על נייר. את כולן מייחד הסגנון המופשט. ישנן מספר קבוצות של עבודות הנעות על הסקאלה שבין המופשט הטהור למופשט הפיגורטיבי: הקבוצה הבולטת והמרכזית היא זו המכונה "חיות דמיוניות", שבה צורות אורגניות בחלל מזכירות בעלי חיים דמיוניים. קבוצה שנייה היא קבוצת המקצבים שבה בולט אלמנט מוסיקלי שהכתיב את הקומפוזיציה. קבוצה נוספת היא סערות צבעוניות ובה מערבולות של צבעים וקווים. קבוצה זו מציגה קומפוזיציות מופשטות של צורות עגולות ומחודדות המשוחחות ביניהן.

עבודות אלו נעשו בשנות השישים של המאה העשרים, בתקופת הפריחה של קבוצת אופקים חדשים, שמרסל ינקו היה בין מקימיה. חשיבותה העיקרית של הקבוצה בשפה המודרניסטית החדשה שבה דגלה – שפת ההפשטה. מרסל ינקו, שהיה מחלוצי האוונגרד ברומניה לאחר שנים של התנסות במופשט בציריך ובפריז, ראה כשליחות, עם עלייתו ארצה, לקדם ולעדכן את שפת האמנות בארצו החדשה. כאדריכל הדגיש את הפן הצורני ואת החשיבות של בניית קומפוזיציות גאומטריות. הקבוצה ביקשה ליצור מופשט ישראלי מובהק, ותרומתו של ינקו הייתה בין השאר בהדגשת הפן הסמלי ביצירה.

"ינקו מצייר
את הנהמה התת-קרקעית
ואת שירת האדמה"(2)

קבוצת העבודות "חיות דמיוניות" מציגה צורות אמורפיות מופשטות הלובשות צורה מוחשית. אלו הם בעלי חיים שיצר האמן הנמצאים בסוג של תנועה – מין ריקוד מסוגנן. הקומפוזיציה תמיד מאוזנת והעבודות ססגוניות ומלאות חיים. בקבוצת עבודות זו מודגש המקור הביומורפי שביצירתו של ינקו ונטייתו לשאוב השראה מהטבע. "חיות דמיוניות" אינן חיות של ממש, אך הן נובעות מן המקור האורגני ומיסודות נטורליסטיים, והן מחזירות אותנו אל מציאות פואטית פנימית, חלום של צורות וצבעים, גן עדן שאבד.

"גן העדן האבוד הוא ציטוט מיצירה של הסופר והמשורר הרומני דמטרו אורמוז,(Demetru Urmuz 1923-1883), שיצר שפה סוראליסטית מקורית שהוגדרה כאבסורד הרבה לפני עליית התנועה הסוראליסטית בספרות. ינקו התחבר לפן האוונגרדי וקרא לעבודות מופשטות רבות בשמות שאותם נטל מכתביו של האמן. חיבור זה בין מילה לתמונה אופייני מאד ליצירתו המופשטת של ינקו, שאינה מנותקת מהקשרים לצורה מוכרת ממקור סיפורי כחיבור ואחיזה צורנית.

למעשה, לאורך כל שנותיו הפוריות כצייר ניהל ינקו דיאלוג בלתי פוסק בין המוחשי למופשט. שלא כמו גרהרד ריכטר בן-זמננו שנע בשני סגנונות – אבסטרקט ופיגורטיבי – כבשני קווים מקבילים, חיפש ינקו את הקשרים בין השניים: עבודותיו המופשטות מעוגנות במציאות, בחוויה או בהקשר תרבותי כלשהו ואילו עבודותיו הפיגורטיביות יש בהן תמיד אלמנטים אבסטרקטיים שמשקלם לא פחות מרכזי משל התמאטיקה או הצורה הקונקרטית. כמו שהיטיב לבטא זאת ארפ:

"ינקו מצייר מוחשי
בכובע מופשט
ינקו מצייר מופשט
בכובע מוחשי." (3)

יוסף איסר (1958-1881), מורהו של ינקו, לימד אותו כנער את יסודות האמנות הקלסית. ינקו נטל את הבסיס הקלסי והפך אותו ליסוד ברור ביצירה המופשטת. זו הסיבה שבכל העבודות המופשטות של ינקו יש יסוד ראליסטי כזה או אחר. פה מבצבץ פורטרט ושם בעל חיים מסתתר, מבקש לפרוץ מהקומפוזיציה האבסטרקטית.

ריאיון עם ינקו בכתב העת שָשַר:
"… ויש חוק מסוים של התפתחות שאין לדלוג עליו. כל צייר אמיתי עובר דרך, במהירות או באטיות, חוזר על אי אלו תולדות אמנות. אי אפשר להתחיל באמנות אבסטרקטית ישר כפי שהיא היום, כל צייר בעבר עשה דרך ארוכה אליה והיום כל זה קל מכדי להיות אמיתי. ואנו הישראלים צריכים לחפש אצלנו ולא באמריקה, לא בניו-יורק. (הוא מצביע על התמונה התלויה מולנו) כשצייר אמריקני מצייר מרובעים אלה ייתכן שהוא חושב על ערים כניו-יורק, על בוסטון, על בנייני הענק המתנשאים על קירותיהם וחלונותיהם. בראשית הייתה אצלו חוויה פיוטית ואילו הצייר שלנו נוטל רק את הטכניקה של ציור זה. התמאטיקה בציור שונה ומשתנה: עשויה היא להיות רעיון, נוף או מגע ראשון, כתם ראשון על פני הבד. אצלי, כפי שאמרתי כבר, קודם הרעיון: התרשמות מן הנוף, ויזיה קודמת לתמונה."(4)

בקבוצת העבודות המייצגות מקצבים ניסה ינקו לתת ביטוי צורני לקול, לתרגם חוויות שונות של מוסיקה לצבע ולצורה. ישנן הפוגות – סימפוניות שלמות של צלילים, וישנם קווים העולים ויורדים ומזכירים קולות צפירה ואזעקה. ינקו נתן לצורות המופשטות תנועה וקצב.

למוסיקה היה תפקיד שעבר כחוט השני בביוגרפיה של ינקו, כפי שסיפר לפרנסיס נאומן
בריאיון לכתב העת ארטס: "משיכתי הראשונית לאמנות הייתה בנעוריי, הודות לאמי. היא הייתה מוסיקאית טובה ואף על פי שלא הייתה לה השכלה אקדמית היא היטיבה לנגן את יצירותיו של פרנץ ליסט (Liszt) ושל מוסיקאים גדולים אחרים. היא ניסתה להפוך את שלושת בניה ובתה למוסיקאים כדי שננגן כולנו יחד… אך הדבר לא עלה בידה מפני שלא הייתי מסוגל ללמוד מוסיקה. נטייתי הטבעית הייתה לצבע וצורה." (5)

באותו ריאיון: "מוסוני המוסיקאי האיטלקי היה בציריך. הוא לימד באקדמיה למוסיקה בציריך ואנו (הדאדאיסטים) התחברנו אליו כדי ליישם את עקרונות הקונטרפונקט המוסיקלי לציור המופשט."(6)

קבוצת העבודות שמכונה סערות מציגה את התזזית שאחזה בצורות. המייחד קבוצה זו היא העובדה שהן נראות כאילו נעשו באקראי ובמהירות: מין שרבוטים מהירים, עבודות שתחת רושם ראשוני נדמה שלא עובדו דיין, אך מבט נוסף מציג קומפוזיציה שקולה, שיווי משקל בולט בתוך העבודה ותכנון קולוריסטי מוקפד. הצבעים הכהים (בעיקר שחור) בולטים ומדגישים את הצבעים הבהירים. עבודות אלו דינמיות מאוד ומלאות תנועה פנימית.

הקבוצה האחרונה היא ביטוי של מופשט טהור. על פני הדף "צפות" צורות גאומטריות מסוגננות המנהלות ביניהן דיאלוג. זו קבוצה של ניגודים, אור וצל, קווים שבורים סגורים וצורות עגולות מעודנות החוברות יחד. צורות פסבדו-גאומטריות שהיו פעם עיגול או משולש. סוג של פירוק גאומטרי של צורות וקווים בעלי משקל בקומפוזיציה. גם בקבוצה זו קיים תכנון מוקפד על אף המראה הכללי המרמז על מקריות. גם למתח שבין תכנון למקריות יש שורשים בתקופת דאדא, ב"רדי מייד", ובעבודותיו של ארפ – קולאז'ים שנעשו בהפלה אקראית של קרעי נייר.

יש משהו ילדי-בראשיתי בכל העבודות, הנובע מהשימוש בגירי השמן, מדיום שאינו מזוהה עם אמנות גבוהה, ובחלוקה שלהם על פני הנייר. הראשוניות, החופשיות והרעננות נחשבו אצל ינקו לאידאל ברוח דאדא – הדאדאיסטים הציגו בקברט וולטר תערוכות של אמנות ילדים, כמו גם של אמנות עממית מאירופה, אפריקה ואסיה, ושל אמנים נאיבים ואינטואיטיבים.

"דאדא העריכה ואהבה, בראש ובראשונה, את הביטוי הישיר ורב העצמה של הילדים. היינו מארגני התערוכות הראשונות של אמנות זו בקברט וולטר."(7)

העבודות שנעשו עשרות שנים אחרי שינקו נפרד מחבורת הדאדאיסטים המקורית מתכתבות עם רוח האוונגרד של תחילת המאה הקודמת, ואף שנעשו תחת מטריית אופקים חדשים ניכרים בהן היסודות הצורניים שהביא מאירופה.

מתוך מניפסט שכתב ינקו בתל אביב:
" על אף התדמית התוקפנית, הניהיליסטית, היה לרוח דאדא צד טהור ונאיבי, כי הרי רצינו בעיקר תמורה. הייתה בנו אמונה באמנות ראשונית יותר, טהורה, מופשטת, הניזונה ממקורות היצירתיות, על ידי האינטואיציה. אמנות ללא נוסחאות, ניסיונית, מוקדשת לחיים, חיונית."(8)

ינקו מפגין חופש יצירתי מוחלט בכל מה שקשור ביצירה המופשטת – אהבתו הגדולה. "האמנות המופשטת היא אמנות האחווה", כתב ינקו ב-1983, ואכן, צורותיו של ינקו מעופפות, משוחררות מכל מגבלה צורנית או אינטלקטואלית. ללא גבולות, ללא כוח משיכה הן מנהלות ביניהן דיאלוג ביקום מקביל. לעתים נוגעת העבודה בליריות פיוטית כמעט, לעתים היא אקספרסיבית וסוערת. המופשט לגבי ינקו הוא שפה אוניברסלית, והוא מרבה להשתמש בה במקביל לדיאלוג שהוא מקיים באותן שנים ממש עם הנושאים הלוקליים הקשורים במדינה בעשורה הראשון, ושלהם הוא מגייס שפה פיגורטיבית יותר.

ישנה עליזות רבה בעבודות, צבעוניות של כל הספקטרום, דינמיות, הומור, ומנה גדושה של יופי שהיה בבסיס האידאולוגיה של אופקים חדשים ונבע באופן טבעי מינקו האמן הבשל. כל העבודות מופשטות אך אלמנטים מוחשיים מגיחים מתוכן ומשווים להן מראה רענן, חלומי ופיוטי, ספק מציאות ספק דמיון.

"מרסל ינקו
אינו מצייר את העולם
כדי לשכפלו
אלא משום שהוא מתענג על כך."(9)

הערות:
דברי מרסל ינקו, מתוך מסת-מבוא של א"ב יפה, הוצאת מסדה, 1982.
2. ז'אן ארפ, "מרסל ינקו", שיר, 1963 מתוך: – Jours Effeuilles
essais, souvenirs, Ed. Gallimard, 1966, p. 559 ,poemes
3. ששר – כתב העת לאמנות הפלסטית, הוצאת אגודת הציירים והפסלים בישראל, התשכ"א, 1961, עמ' 12.
4. מרסל ינקו בריאיון עם פרנסיס מ' נאומן, כתב העת Arts, נובמבר 1982, עמ' 81-80.
5. מניפסט, מתוך קטלוג תערוכה רטרוספקטיבית למרסל ינקו במוזיאון תל אביב, 1972.