תמונה 1

תמונה 2

תמונה 3

תמונה 4

תמונה 5

תמונה 6

תמונה 7

תמונה 8

תמונה 9

תמונה 10

תמונה 11

תמונה 12

תמונה 13

תמונה 14

 

ציור הקיר בסטודיו של ינקו וציורי הקיר לנשפי פורים

 רעיה זומר-טל

ציורי הקיר האבודים

בראשית שנת 2009 לקחנו על עצמנו בשיתוף משפחת ינקו ובסיכום עמה, את שימור הסטודיו של מרסל ינקו, כשבידינו תצלומים אחדים של מספר פינות בו. כך החלה חשיפתם של ציורי הקיר בבית ינקו, מייסד כפר האמנים עין הוד.

הקמת הכפר הייתה כהגשמת חלום בשביל ינקו. אמון על הרוח הקונסטרוקטיביסטית, המיזוג בין האמנות והאומנות היה קרוב מאוד ללבו. הוא האמין שאמן אמור להתפרנס מכישרונו, ליצור בסדנתו יצירות מוזיאליות, אך לצדן לטפח את האומנויות. את המודל שניסה להנחיל של "אמן ארטיזן", אמן שהוא גם בעל מלאכה, ביסס בעין הוד מתוך רצון לשלב בין האמנות הגבוהה לזו השימושית, וליצור בסופו של דבר אמנות ישראלית עממית.1

ביתו של ינקו בעין הוד שכן בסמוך לכיכר המרכזית וכלל חדר מבוא; חדר מרכזי שבין חלקו הצפוני ששימש סטודיו לחלקו הדרומי ששימש חדר אירוח ושינה – קשת מרכזית מפרידה, וכן מטבח ופטיו. מתצלומים היסטוריים ומסרט של יהודה טרמו שהופק ב-1959, עולה שקירות הבית היו מכוסים ציורי קיר. 2 החיפוי הנרחב של קירות הבית בכחול כהה יצר צללית בהירה של דמות ציפור-אדם גדולה על הקיר המזרחי, וכמין קשתות או גלים על הקיר הדרומי, על הקיר הצפוני מתחת לחלון, ועל הקיר המערבי והמזרחי בפינת המגורים. צבע העיטור ב-1959 היה כחול כהה. מאוחר יותר, בראשית שנות ה-60 (על פי תצלומים בשחור לבן) נוספה דוגמת כתמים בגוון בהיר על גבי הצבע הכחול. במהלך השחזור התגלה בבירור החיפוי הכחול, אך לא נמצא כל שריד לדוגמה ולצבעה.

המשטחים הגובלים בעיטור הכחול היו צבועים בגוון קרם בהיר ועל רובם היו ציורים. על הקיר המזרחי בפינת המגורים נמצא הציור החשוב ביותר: שלוש נשים עירומות – האחת שוכבת, השנייה מוצגת פסוקת רגליים, והשלישית מצוירת מאחור. (תמונה מס' 1). מימין לציור הנשים, על הרקע הכהה, ישנה קומפוזיציה המציגה מלבנים ומשולש בצהוב, כתום ושחור. בתצלום נוסף של החדר שנעשה בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים נראים ציורים נוספים על הקיר המערבי, ועל הקיר הדרומי (תמונה מס' 2). הקשת המרכזית החוצה את החדר נצבעה בצהוב-אוקר; עליה צוירה ציפור נוספת על רקע כתום, ומתחתיה על רקע כחול נכתב Dada בכתב ראי (תמונה מס' 3).

מומחי השחזור שי פרקש ואלי שאלתיאל הוזמנו לבדוק את קירות הסטודיו בראשית 2009. בעבודת נמלים דקדקנית הוסרו בסכין מנתחים סנטימטר אחר סנטימטר של שכבת הסיד העליונה. החשיפה ההדרגתית של הציורים ושחזורם נעשו על ידי אלי שאלתיאל. הסתבר שהקירות החיצוניים שסבלו מבעיית רטיבות עברו טיפול בחומרים חזקים שהרסו את שכבות הסיד, ולעומתם כמעט על כל הקירות הפנימיים השתמרו הציורים. ציור הנשים השתמר ברובו, ובעזרת הדמיות מחשב והכנת מצע טיח מיוחד לאזורים הפגועים והחסרים, שוחזר במלואו (תמונה מס' 4). על הקיר הנסמך על הקשת התגלה ציור דמוי "ראש-ישבן" (תמונה מס' 5). ציורים במצב טוב התגלו על שני הקירות הפנימיים בחדר המבוא. הקירות נצבעו בירקרק בחלקם העליון, ובצהוב-אוקר בחלקם התחתון. על הקיר הצפוני מצוירת מין שבשבת בצד אחד של הדלת, ושני כלבים המרחרחים אחד את ישבן רעהו בצד השני. על הקיר הניצב לו התגלו בבירור שלושה ראשים מוטים (מסכות תלויות?) ואולי גם ראש רביעי, ולצדם כתובת לועזית בעיפרון, המזהה אותם לפי הסדר מימין לשמאל: טריסטאן צארה, ז'אן ארפ ופיקביה (תמונה מס' 6). מעל לראשים מופיעה כנראה הכתובת: revolution. באוספו של איצ'ה ממבוש, ידידו הטוב של ינקו ושותפו להקמת עין הוד, קיים רישום של שני הכלבים המרחרחים. איצ'ה נהג לספר בבדיחות הדעת, כי רישומים אלו היו דרכו של ינקו לפרוק את תסכולו מחילוקי הדעות והוויכוחים בישיבות הוועד. פני החיות דמו פעמים רבות לדיוקנאות של החברים... (תמונה מס' 7).3

בקטע מסרט על עין הוד4, שצולם כנראה בשנות ה-60 של המאה העשרים, נראה ינקו בפטיו בביתו, כשהוא מצייר על הקירות את הצללים שיוצרים הזרדים המכסים את הגג החשוף; תחילה באופן חופשי בגירי שמן כהים ואחר כך בעזרת המכחול הוסיף עליהם משולשים ויצר קומפוזיציות על גבי הקיר הלבן. צבעי המשולשים בירוק ואוקר נראים זהים לצבעים בחדר המבוא בביתו. פעולת העיטור הסוערת והנמרצת מעידה על אהבתו של ינקו לציור חופשי על קירות חשופים.

אמנות ציורי הקיר ידועה עוד מאז ימיה הקדומים של התרבות. בארץ לא קיימת מסורת מסודרת של ציורי קיר.5 אלה שהתגלו בבית ינקו הם חלק ממכלול ציורי קיר שנעשו בבתי התושבים במרכז הכפר ובמבני הציבור לכבוד נשפי פורים החל באמצע שנות ה-50, ומתועדים באלבומי תצלומים של הכפר בשנותיו הראשונות. היזמה לצייר על קירות הבתים הייתה של מרסל ינקו, שהעריץ מסורת זו ועודד את המתיישבים החדשים לעטר את הקירות. לפי דבריה של בתו, דדי ינקו, נהג ינקו לנסוע לאיטליה לראות וללמוד את טכניקת ציורי הקיר.6

 

נשפי פורים בעין הוד

נשפי פורים בעין הוד היו ידועים בארץ בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. הבוהמה התל אביבית העפילה צפונה לכפר להשתתף באירוע. אנשי ציבור ופוליטיקאים קיבלו כרטיסי כניסה ללא תשלום. העתק מסמך מ-24.2.56, מעיד על פנייה לנשיא המדינה, יצחק בן צבי, לראש הממשלה דוד בן-גוריון, ולכל שרי הממשלה: "עשינו כמיטב יכולתנו כדי לתרום את תרומתנו הצנועה להיווצרות סגנון מקורי של נשף מסכות ישראלי...", נכתב במסמך.7 ההבטחה האמנותית מפורטת במכתב הבא: "עשרות תושבי הכפר שעליהם נימנים טובי הציירים... שוקדים לשוות לנשף צורה מקורית של קרנבל. ב-13 בתים יכוסו הקירות ציורי קיר ענקיים מעשי ידיהם של אמנים ידועי שם. כל בית וסגנונו המיוחד..."8

הנשפים היו מקור הכנסה משמעותי לכפר הצעיר. מסמך שעליו נכתב בכתב יד כי הופץ ב-81 עותקים קורא לרכוש כרטיסי כניסה לאירוע ומתארו: "הנשף שלנו, מלבד היותו מיפגן יכולתה של האמנות הישראלית, הריהו גם מקור הכנסה הנועדת לפיתוחו של הכפר... בכספי הנשף דאשתקד הונח יסוד לסדנאות לקארמיקה, גראפיקה ואריגה..."9 הנשף הראשון נערך במרץ 1955, שנתיים לאחר העלייה לקרקע. בתצלום של בית גרטרוד קראוס מנשף פורים בשנה זו (תמונה מס' 8), מאחורי קבוצת אנשים הכוללת את מרסל ינקו וגרטרוד קראוס, נראים ציורי קיר. פרופסור רות בן ישראל המצולמת במרכז לצד ינקו, שנהגה להגיע לכפר בסופי שבוע, מספרת על התכונה שהייתה בעין הוד: "כולם התגייסו למלאכה. כחודש לפני הנשף החלו ההכנות בכפר. במבני הציבור במרכז – הגלריה, המסעדה או כפי שהיא כונתה "בית האוכל", ובבית התרבות, כמו גם במספר בתים פרטיים ששכנו בסמוך למבני הציבור, ביניהם ביתו של ינקו ובית גרטרוד קראוס שגויסו לפרויקט. בבתים אלו התקיימו חלק מאירועי הנשף וקירות הבתים עוטרו לצורך זה בציורים גדולים".10 בתצלום אחר מאותה תקופה המתעד את גרטרוד קראוס בסטודיו שלה (תמונה מס' 9), נראים בבירור דגם דמוי נוצות טווס שעיטר הקירות אחרים ולצדו ציורי חיות.

על ההכנות לקראת נשפי פורים ניתן ללמוד מעיון בפרוטוקול ישיבה שהתקיימה ב-28.1.1956, בהשתתפות כארבעים חברי הכפר,11 ועל סדר יומה נשף פורים. מהפרוטוקול עולה כי לנשף בשנת 1955 הגיעו כאלפיים איש. גם כותרת של ידיעה בעיתון מאותה שנה קובעת: "אלפיים בנשף פורים בעין הוד".12 הפרוטוקול מציין "תאריך האפס להתחלת העבודה... בכל שבת צריכים החברים להופיע לכפר בקשר להכנות הקשורות בנשף". פרויקט ציורי הקיר כונה "תכנית קישוטי המבנים", ובו פורט האופן שבו יקושטו הבתים. על בית גרטרוד נאמר ש"ישאר באותו נוסח אלא יש לרענן ולחדש את הציורים. האחראי – מוקדי". האם מכך יש להסיק כי ציורי הקיר בבית כפי שנראה גם בתצלומים הם מעשי ידי מוקדי? לגבי "הבית של ינקו" נאמר: "יקושט על ידו ועל ידי מידי [כך במקור] – מהמאה ה-16 ועד היום הזה". לנשף בשנת 1956 הופקה חוברת שכללה טקסט קצר על הכפר, רפרודוקציות של מספר עבודות, ומפת הכפר עם מקרא למפה (תמונה מס' 10). בית מס' 12 מופיע במיקום זהה לזה של בית ינקו, ומכונה "בית דאדא". האם דיוקנאות אבות התנועה – צארה, ארפ ופיקביה נעשו בשנה זאת? אם כך, ניתן לתארך את ציורי החדר הקדמי בבית ינקו לשנת 1956.

האם שאר הציורים בבית נעשו באותה עת? מסרטו של יהודה טרמו שהופק ב-1959 עולה שציור הנשים העירומות והציפור עם הכתובת Dada היו קיימים בשנה זו, אך האם היו חלק מ"בית דאדא" או שנעשו בתקופות שונות? אפשר להניח שהציור דמוי "ראש-ישבן" נעשה ב-1964. בשנה זו נערך הנשף תחת הכותרת "עין הוד באקסטזה", ואת האולם המרכזי עיטר הצייר ז'אן דויד. בקטע מעיתון הארץ נאמר: "קהל רב, רובו מסביבת חיפה ומיעוטו מתל אביב, מילא את אולם הריקודים, שהיה מקושט בציורים מעשה ידי הצייר ז'אן דויד".13 הקירות עוטרו ברישומי ענק של דמויות מוזרות בקווי מתאר שחורים, ובהם חוזרת מספר פעמים צורת ראש-ישבן, זהה כמעט לזו המופיעה בסטודיו של ינקו (תמונה מס'11), והכתובת Dada.

אולם הריקודים המרכזי היה אולם הגלריה הגדול. ציורי הקיר שבו הוחלפו כל שנה.14 תיעוד צילומי של האולם15 מראה ציורים מרהיבים מעשה ידי יוסף שאלתיאל, מרסל ינקו ואחרים (תמונה מס' 12). ציורי הקיר המיוחסים לינקו כוללים את דמות דון קישוט השכיחה ביצירתו (תמונה מס' 14), נופים מופשטים המזכירים ציורי שמן כמו הציור "אילת", ודמויות הומוריסטיות כמו זו של פרה (תמונה מס' 13), המיוחסת אף היא לינקו. מאידך, הנחת הצבע מעבר לקווי המתאר של הציור אינה אופיינית לו כל כך. על פי עדויות, ינקו נהג לצייר את קווי המתאר ושאר החברים והמתנדבים השלימו את הצבעים. נראה שההכנות לנשפים היו רבות. בפרוטוקול ישיבת ההכנה לנשף נאמר: "מתוך הנסיון המר שהיה בנשף הקודם ושההכנות נסתיימו כמה דקות לפני התחלתו, צריכים הפעם לסיים את כל העבודה (מוכן לחזרה כללית) ביום 29.2.56. זה יהיה לטובת החברים שיוכלו לנוח ולא יהיו עייפים ורצוצים".16

מספר שבועות לאחר הנשף סוידו הקירות וכוסו הציורים. הדבר הפריע לחלק מהחברים כפי שעולה מתרשומת: "החבר יוסיפון רוצה להציל את הציורים ממעשה ברברי בקשר להורדת הציורים של ינקו מהקירות בבית הקפה. הוא נהנה מאד מקישוטים אלה ומציע שלפני ביצוע הברבריות שתשארנה העתקות בצבע".17 ינקו, מסתבר, לא התרגש מהעניין וענה: "בעניין הברבריות של הורדת הפרסקות מהקירות בבית הקפה, הוא מודה לכל החברים הדואגים לשמו ולעתיד עבודתו. אולם הוא מציין שיש לו אמביציות יותר גדולות בעולם".18 כאמור באותה ישיבה הוחלט להפוך את בית הקפה למין "זכרון כרונולוגי" שבו יישמרו חלקים מהציורים. לפי הפרוטוקול מ-28.1.56, בבית הקפה "ישאירו חלק מהציורים שהוא צייר בשנה שעברה. המקום צריך לשמש כרונולוגית כעין תעודה להנציח בכל נשף חלק מהקשוט. הכוונה שבכל שנה יתווסף חלק של מישהו אחר". לא ברור כמה זמן נשארו הציורים בביתו הפרטי של ינקו, לפי תצלומים, בשנות ה-70 הם כבר כוסו, שכן כפי שאמר האמן באותה ישיבה, הנושא לא היה מספיק חשוב ליצירתו. אָמון על המסורת הדאדאיסטית לא ייחס חשיבות לשימור ציורי הקיר, וכיסה אותם בסיד.

ולבסוף, בראשית שנות ה-60 הגיע אפרים קישון לאחד מנשפי פורים. את רשמיו מהערב הסוער העלה על הכתב בטורו הקבוע "חד גדיא", בעיתון מעריב, תחת הכותרת "דרך היסורים". ב-1965 נכללה ההומורסקה בספרו הכל תלוי. בשפתו ההיתולית מתאר קישון נציג של "המכון הממשלתי לחקר סבלו של האזרח הישראלי", המציע לאזרח להשתתף תמורת תשלום בניסוי שבמסגרתו עליו להגיע לכפר ערבי, שבו "בבתים הפרימיטיביים אינם גרים ערבים אלא אנשים תזזיים המפרקים את מצבם הפסיכולוגי החמור בציור קישוטים צבעוניים על הקירות, תמונות המעוררות בכל ילוד-אשה מורא וגעגועים לביתו".19 בסופו של דבר כשהאיש נשבר ומצהיר כי גם תמורת מיליון לירות לא יסכים להשתתף בניסוי, מזכיר לו הנציג כי את כל המתואר עשה הוא עצמו בנשף פורים בכפר האמנים עין הוד. על כך משיב לו האזרח: "נכון, אבל זה היה נורא שמח".

 

סתיו 2010

 

  הערות: 

  1. רעיה זומר-טל, לטפס על הר גבוה ותלול, קטלוג התערוכה, הוצאת מוזיאון ינקו-דאדא, 2008, עמ' 12.

  2. יהודה טרמו, בימאי, עין הוד, הפקת קרן היסוד, 1959, משך: 12:28 דקות.

  3. רעיה זומר-טל, שם, עמ' 15.

  4. אסופת סרטונים מראשית ימי הכפר, ללא תאריך, ארכיון בית גרטרוד קראוס.

  5.  צבי גלי, "אמנות ציורי הקיר וראשיתה בישראל", אפקים, 13, 1959, עמ' 68-66; תמר גיספאן-גרינברג, "אמנות קיר בחדרי אוכל בקיבוצי 'הקיבוץ הארצי' 1967-1950", קתדרה 135, מרץ 2010, עמ' 152-150.

  1. ריאיון עם דדי ינקו, פברואר 2010.

  2. ארכיון בית גרטרוד קראוס, עין הוד, מכתב מ-24 בפברואר, 1956.

  3. שם.

  4. ארכיון בית גרטרוד קראוס, עין הוד, מכתב מ-20 בפברואר 1956.

  5. ריאיון עם פרופסור רות בן-ישראל, ינואר 2010.

  6. ארכיון בית גרטרוד קראוס, עין הוד, פרוטוקול ישיבה מ-28 בינואר 1956.

  7. קטע העיתון, ללא מראה מקום, התגלה בארכיון אביבה ממבוש, עין הוד.

  8. הארץ, 1964, ארכיון בית גרטרוד קראוס, ללא תאריך ועמוד.

  9. ריאיון עם יוסף ואורה שאלתיאל, ינואר 2010.

  10. ארכיון שמואל בר-אבן, באדיבות חנה קרן.

  11. שם, הערה מס' 11; וכן ריאיון עם אורה ויוסף שאלתיאל, ינואר 2010.

  12. ארכיון בית גרטרוד קראוס, דפי תרשומת בכתב יד מישיבה שנערכה בינואר 1956. התאריך מוזכר בגוף המסמך.

  13. שם.

  14. אפרים קישון, "דרך הייסורים", מתוך: הכל תלוי: הומורסקות, 1965, הוצאת ספרים נ. טברסקי, תל-אביב. עמ' 110-107.