רעב, חורבן, קריסה, שריפה, נדודים ועקירה – מוטיבים אלו מיוצגים בעבודותיו של עובדיה אלקרא מאז שנות השמונים של המאה העשרים ועד היום. ביצירתו הוא מגיב לאירועים היסטוריים ומתיך אותם לשפה חזותית אישית ופיוטית, המציגה את חוויית הקיום האנושי על שבריו ותקוותיו.
העבודות מבטאות את עמדתו לנוכח טבע האדם הנאבק על הישרדותו בתוך מערכות של כוח. מראות ההרס והכאוס עשויים להדהד אירועים עכשוויים, אך הם שואבים השראה מטלטלות עולמיות – מלחמת וייטנאם, מלחמת איראן-עירק, מתקפת הטרור על מגדלי התאומים, רעב באפריקה, והגירה המונית. הם מעוררים תחושת איום באמצעות צבעוניות דרמטית וצלליות חדות.
אלקרא שואב דימויים מעולם המדיה – עיתונות, צילום, בולים וגרפיקה – ומרכיב מהם קולאז’ים שבהם הדימויים מאבדים את זהותם ונמהלים בריבוי צורני וצבעוני. לעיתים הוא מתמקד בדימוי יחיד השולט במשטח, ולעיתים יוצר חיבורים עתירי דמיון וצירופים מפתיעים שלכאורה זרים זה לזה. במתח שבין סדר לפירוק נוצרת תמונה סוערת, קליידוסקופ שבור של מציאות מתפוררת.
מוטיב חוזר בעבודתו מראשיתה הוא דימוי הציפור, המהווה סמל אישי וקיומי. הציפור משנה את צורתה ומחליפה זהויות – פעם צללית כהה ומאיימת, ופעם צבעונית ומהודרת. היא מבטאת בו-זמנית חידלון והתחדשות, חולשה ועוצמה.
בציוריו של אלקרא מתמזגים זיכרון אישי וקולקטיבי, היסטוריה ופיוט. הם משקפים את פגיעותו של האדם ואת יצר ההרס שבו, אך גם מציעים פתח לפיוס ולאפשרות של תיקון.
אירית מילר
אוצרת התערוכה
