100 שנה ל”מזרקה” של מרסל דושאן
אירוע נעילת התערוכה: בשבת 7 באפריל בשעה 12:00
ב-1917 העמיד האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן משתנת חרסינה הפוכה על כן, ועליה חתם את שמו של היצרן (R.Mutt). הוא שלח אותה לתערוכת “האגודה האמריקנית של האמנים העצמאים” בניו יורק וכינה אותה “מזרקה”. דושאן טיפל בעבודת רדי-מייד זו באופן דומה לזה שעשה בעבודותיו הקודמות: הוא שינה את זווית ההצבה של האובייקט, צירף לו שם המרחיק אותו למחוזות רחוקים, וכך הבדיל בינו לבין אופן שימושו היומיומי.
בתגובה לביקורת שהוטחה בו כתב דושאן: “השאלה אם מר מוט עשה את המזרקה במו ידיו היא חסרת חשיבות. הוא בחר בה, הוא לקח חפץ מצוי מהחיים, מיקם אותו כך שמשמעותו השימושית נעלמה מאחורי הכותרת ונקודת המבט החדשה, יצר מחשבה חדשה עבור האובייקט הזה“. ה”מחשבה החדשה” גרמה לחוקרי תולדות האמנות לייחס משמעויות שונות לעבודה. שינוי זווית ההצבה העצים את כוחה. הצורה החדשה מזכירה את קו המתאר האופייני למדונה, ומצליחה להעניק לה אפילו קדושה.
מוזיאון ינקו-דאדא אמון על מורשת הדאדא ומציין 100 שנה ליצירה המהפכנית בתערוכה קבוצתית רבת משתתפים, המתפרשת על פני כל חללי התצוגה במוזיאון. מרבית האמנים יצרו יצירות במיוחד לתערוכה. רוב העבודות מתייחסות ל’מזרקה” התייחסות צורנית או מהותית, שטוענת אותו במשמעויות נוספות: איגור קפלונוביץ יצר משתנה אישית/תיק נייד, ויחד עם פבל צנבחט, בעבודה נוספת, מקרין בלופ יצירות מופת מתולדות האמנות בתוך מתקן דמוי ה”מזרקה”; גם אורנה ורסנו-מלכי מקרינה סרט דקומנטרי העוסק בבריכת גורדון, בתוך משתנה ישנה; ליהי שני מחברת בקולאז’ את תצלום ה”מזרקה” עם לוגו הילד המשתין של הלהקה הישראלית “הדג נחש”; קעקוע של ה”מזרקה” מתנוסס לראווה על זרוע גבר בצילום מטופל ילנה קוטליארקר, וברוח דומה גם ברישום של קונרדו רפאל פ‘ מלטה, שהודפס על גבי חולצת טריקו; המיצב של סימה לוין מעמת את תצלום ה”מזרקה” עם סדרת פסלי נשים קלסיים, וחורי המשתנה מהווים נקודת חפיפה ביניהם. העבודות המשתקפות זו בזו יוצרות אשליה אופטית של תנועת גלים (מוארה); איציק מבורך מציג משתנה עכשווית מעוצבת, שבה נזילות צבע; אקט ההשתנה מופיע גם בווידאו של אורן פישר שבו צילם האמן את עצמו בפעולה, וגם ברישום החתרני של כרם נאטור שבו נראית דמות עירומה במוזיאון מטילה את מימיה לצד העבודה המקורית של דושאן; יוסי וקסמן מציג תצלום של שורת גברים במשתנה ציבורית הנצפים דרך חור הצצה כזה ששימש את דושאן ביצירתו “נתון” (Given); גם חנאן ארמלי חדאד מתייחסת לעבודות נוספות של דושאן. היא העמידה משתנה מסתובבת על גבי גלגל אופן; דוד בן הרא”ש יצר משתנה עשויה ספוג פריך המיועד לסידורי פרחים. קו המתאר של המשתנה משמש השראה לעבודותיה של צילה פרידמן העשויות מעיסת נייר, ולזו של סיגל אריה שנעשתה באמצעות צינור רחצה של אמבטיה. אריה ברקוביץ הוא היחיד שלקח מה”מזרקה” את חתימתו של R.Mutt בלבד, והצמיד אותה לפסל עץ מעשה ידיו.
מספר אמנים בחרו להתייחס לקרוב משפחתה של המשתנה, הלא היא אסלת השירותים: דרור קרטה יצר אסלה בדמות אישה כורעת; אברהם אילת העמיד שורה ארוכה של אסלות אחת על גבי השנייה ויצר פסל המהווה במקביל גם הומאז’ לברנקוזי; ישראלה הרגיל מציגה אסלה הפוכה בעלת מסר אקולוגי; המיצב הגדול של דינה בליך במרכז החלל התחתון שייך גם הוא לקבוצה זו – 120 מכסי אסלה במבנה של מליאת הכנסת, ומתוך הבור שבמרכזו בוקעים קולות הדיון בבית המחוקקים שלנו.
שתי אמניות ביקשו להביא את הפן הנשי – מחאת הנשים שאינן יכולות להשתמש במשתנה מסוג זה: נחמה לבנדל יצרה רחם ושחלות העשויים מתקני סיליקון ומשמשים להשתנת נשים, ואילו רוני לנדה יצרה פרח המושקה על ידי אישה שכרעה בשטח להטיל את מימיה.
שתי עבודות מתרחקות מה”מזרקה” ועוסקות במהות האקט היצירתי של דושאן: המיצב האינטראקטיבי של נועה לשם-גרדוס מסתתר בחדר השירותים ומבקש להציב מראה בפני החברה והתרבות הגבוהה. אחרון חביב הוא איתמר בגליקטר ששלח לתערוכה שלט שאותו מצא ברחוב ובו הכיתוב “יציאה”.
רעיה זומר-טל
אוצרת התערוכה
תודה מיוחדת לחברת ליפסקי
התערוכה מוקדשת לחוני המעגל האחד והיחיד!