BLAF00805 - עותק

דווקא! אמני NO!art

“ברוכים הבאים לתערוכה זו. אם עיניכם ומוחכם משרתים אתכם כראוי, תראו משהו חדש. כשאתם מתבוננים בתערוכה זו, אנא הימנעו מתוויות אסתטיות; אל תקראו לנו ראליסטים, נאו-דאדאיסטים, סוראליסטים. תוויות אלה אינן אמתיות או חשובות היום”   בוריס לוריא, 1961

מוזיאון ינקו-דאדא מארח תערוכה המוקדשת לקבוצת אמני NO!art, שאותם אנו רואים כממשיכי דרכם של אמני דאדא. תערוכה זו, שנערכת שלוש שנים לאחר תערוכת היחיד של בוריס לוריא במוזיאון, מציגה עבודות של מבחר מחברי הקבוצה. מרבית העבודות שנבחרו נעשו בטכניקות של קולאז’ ואסמבלאז’, לצד עבודות המבוססות על רדי-מייד – טכניקות המזוהות גם עם פועלם של חברי תנועת דאדא. כמו הדאדאיסטים שביקשו לצאת כנגד החברה הבורגנית ואמנותה, כך חברי קבוצת NO!art קמו בניו יורק כנגד האמנות וכנגד החברה בשלהי שנות ה-50 ובראשית שנות השישים של המאה העשרים.

התערוכה מציגה מקבץ של עבודות המותחות את גבולות המונח “אמנויות יפות” באמצעות הצגת עבודות המעוררות רגש של דחייה והתנגדות: בובות שרופות, פסלי צואה, אסמבלאז’ים שמקורם בחפצים שהושלכו, ובפסולת של עולם הצריכה והשפע. עבודות המציגות אלימות, מין ופסולת, שנוצרו מתוך רצון למחות על חוליי החברה האנושית. ואכן, בשנות פעילותם בראשית המחצית השנייה של המאה הקודמת, הם פעלו בשולי עולם האמנות ויצרו עבודות מתוך ידיעה שלא יהיו מסחריות ולא יפארו בתים בורגניים של אספני התקופה.

בתערוכה מוצגות עבודותיו של בוריס לוריא   אסמבלאז’ים עשויים שיער וצבע, וכמין תבליטי עיתונים מקומטים ואפר; סדרה של רדימייד –  עבודות המבוססות על אשפה וחפצים שבורים שנאספו ברחוב של סם גודמן; קולאז’ים גדולים שבמרכזם דיוקנאות מעוותים של סטנלי פישר; פסלי גבס שהושחתו במתכוון של רוקו ארמנטו; ציורי שמן שבמרכזם דמויות מעוותות של איסר ארונוביצ’י; קולאז’ים ואסמבלאז’ים המשלבים תצלומים ואובייקטים של וולף ווסטל; סדרה של פסלים העשויים לחם ואינם מעוררי תיאבון של ג’ון פישר; יאיוי קוסמה מוצגת בתצלום שהוא פרט מתוך מיצב שבו כיסתה רהיטים במעין גידולים המזכירים איברי מין זכריים; דורות’י גילספי יצרה ארונות קבורה לבעלי חיים; סם גודמן ובוריס לוריא – מוצגים במקבץ של גושי צואה; יצירתו של ז’אן-ז’אק לבל היא אסמבלאז’ המבוסס על גוף כרות; סטלה וייטצקין עושה שימוש ביציקות של פוליאסטר כצורת ספרים וחפצים נוספים, שאותם היא מכנסת יחד במין “ספריות” נוזליות; מקבץ סרטיו הניסיוניים והחדשניים של אלדו טמבליני שחלקם חשפו או טיפלו בסרט הצילום עצמו, ללא מצלמה, במסגרת חקירתו את יסודות התנועה, החשמל, האור והשחור; ציורו של אלן ד’ארקנג’לו מתאר דימוי מיני נשי סוער; אירו יצר קולאז’ צילומי של העוויות פנים; חלקי המתכת המעוותים של סוזאן לונג (הארייט ווד) מזכירים איברי מין נשיים או צדפות ויוצרים צורת צלב; וציור מטריד של פני ילד על גבי כרזת פרסומת יצר הרב בראון.

דבריו של בוריס לוריא המצוטטים למעלה מנסים להזהיר את המבקרים שלפניהם עבודות שעלולות לגרום חוסר נוחות. מבקרת האמנות גליה יהב ציינה כי אצל אמני NO!art, בניגוד לשאר אמני התקופה כראושנברג לדוגמה, נלווית ליופי הלירי העז של הכיעור האורבני, לפריכות החומרית ולפואטיקה של האשפתות גם מחויבות ביקורתית, מחאה אנטי מלחמתית ואנטי צרכנית חריפה. אמנים אלה השתמשו בסממני תרבות הצריכה, אבל עשו זאת מתוך זעם מוחצן ותוקפנות כלפי המנגנון, מתוך התנגדות נחרצת לכל מה שקשור לפתיינות החלקלקה ותאֵבת הבצע של אנדי וורהול וחבריו ולאשרור עולם הערכים האמריקני.

 

במקביל לתערוכה ייפתח במוזיאון מרכז בוריס לוריא לחקר אמנות ודאדא.

תצוגת הפתיחה: איתמר בגליקטר, “מלוריא ללוריא” לדף התערוכה