חנה אנושיק מנהיימר

אביזרי הבמה של גברת בולפיט

 חנה אנושיק מנהיימר מציגה מיצב פיסולי תלוי-מקום בספריית המוזיאון, כחלק מהמיצג “גברת בולפיט”. במופע המעורר תחושות אמביוולנטיות שבין כמיהה לסלידה לובשת מנהיימר בגד גוף מלא בכדורים בדמותה הארכיטיפית של “האם הגדולה”. מנהיימר היא אמנית רב תחומית שחוקרת את השפעת הטכנולוגיה על המגדר, ומעמידה מיצב הדן במציאות קיומית וחברתית, ובשאלות מגדר ומרכיבי זהות בעידן הטרנס-הומניזם.

שלושה אובייקטים פיסוליים מוצגים כעדות נוכחת למיצגים שעל המסך. הם תלויים ומונחים כמוטציות לגוף אנושי משתנה. שמם לקוח מעולם המושגים הטכנולוגי כמערכות ממחושבות, ונותן ביטוי רב ממדי לרעיון מגדרי: “סקין” מדמה גוף נשי, מעין חליפה מתנפחת שמתמלאת באוויר ומתרוקנת ממנו, מארז המשתנה בהתאם לבחירת המשתמש. “ליבה”, גוף פיסולי התלוי כנברשת בצורת לב ונתון בסבך של רצועות ורתמות במראה “קינקי”. הלב, הרגש מגשר בין הגוף לתודעה כשם שהליבה מגשרת בין תכניות המחשב לבין עיבוד הנתונים ברמת החומרה. “לוח האם”, נוזל לשימור בתוך מכל פלסטיק שקוף ובו טלה היונק מצינוריות שטיפה, מדמה את הקשר הסימביוטי בין הרחם בגוף האישה למהותה הכללית במובן המגדרי, ובהיבט הטכנולוגי – הבסיס המאחד את כלל ההתקנים האלקטרוניים במחשב. שלושת האובייקטים הללו מצטרפים יחד לרישום הנפשה כמפתח לדיוקנה העצמי של היוצרת.

בראשית עידן השעתוק קרא מרסל דושאן תיגר על דמותה של “מונה ליזה”, יצירת המופת של לאונרדו דה וינצ’י איש הרנסנס, וטשטש את זהותה המגדרית במשחק רישומי שנון על גבי גלויה מצויה של דיוקנה. מנהיימר, כמאה שנים לאחר מכן, על רקע ריבוי אפשרויות הבחירה שהטכנולוגיה בת זמננו מאפשרת, מעלה סוגיות כנגד תפיסת המגדר כביטוי לרצון ולבחירה חופשית. היא מביעה את עמדתה דרך שלושת המרכיבים: סקין – חיצוני, וניתן לבחירה ולשינוי, לוח אם – פנימי, ואיננו ניתן לשינוי, וליבה – שמשתנה בהתאם לרגש. לדבריה, “אם במשחקי מחשב קיימת אפשרות לבחור מי אנחנו ולבחור דמויות באפיונים שונים של סקינים, הרי שהגוף האנושי במהותו הרבה יותר דטרמיניסטי”. לכן, כל עוד שאלת תלות המגדר בגוף איננה פתורה, תחושת הנזילות המגדרית בשביל מנהיימר מוטלת על הכף, בין קיבעון פיזיולוגי לבין חירות מלאה.

אביטל כץ

אוצרת התערוכה