בחירת הצוות ליום המוזיאונים הבינלאומי

בימים אלה כשהמוזיאון סגור וכמעט כל הצוות בחל”ת ביקשנו להתכנס ובאופן וירטואלי להיזכר שוב בתערוכות וביצירות שאהבנו:

הילה איל יסעור, מנהלת מחלקת החינוך – מעל תגי השם אצלנו במוזיאון, כבר לפני זמן רב, תליתי את השיר הקצר של רוני סומק “מכתבו של האסיר ר.ס. להנהלת הכלא: האהבה היא מרד אסירים בכלא של הגוף. בבקשה, אל תנכו לי שליש על התנהגות טובה”. עכשיו כשאנחנו רחוקות וכל אחת במרחב המבודד וחסרות כל כך את המפגש במוזיאון, נזכרתי בשיר ובשירה של סומק. השיר הוא חלק מעבודת קולאז’ ושירה לטריסטית שיצר סומק לתערוכה “תגידי, זה אמנות”? במלאת מאה שנה לתנועת הדאדא (2016). בתערוכה, שעסקה בנושאים ובטכניקות רבות, בחלק שעסק בכתב ובשירה, הוצגה העבודה של סומק. הוא גזר והדביק אותיות, צירף אותן למילים, בליווי דימוי של אפרודיטה ואקדח. הטקסט שלו נמצא לא רק בספר שירה, במקום הבטוח, אלא תלוי גם על הקיר. קיים פה חיבור בין שפות שונות – בין האמנות הפלסטית לשפה הכתובה.

רוני סומק, 2016

יבגניה (ג’ניה) נוביקובה, מדריכה – בחרתי ברישומי הנוף של מרסל ינקו שהוצגו ב-2018 בתערוכה “יומן מסע“. אני מכנה אותם: “רישומים על הדרך”. נופים, מקומות ספציפיים ומשהו כללי יותר, פסטורלי ואורבני, בישראל ומחוץ לגבולותיה, שנעשו בצבע ובעיפרון. ינקו רשם הרבה, זו הייתה דרך המחשבה – רצון להנציח את המראה. הוא רשם בפנקסים, על ניירות בודדים ועל סתם פתקאות. רישום הוא בעצם מבט, לפעמים רעיון למשהו “גדול” יותר. חלק מהרישומים היו כמובן סקיצות שנעשו ציורים לאחר מכן, אבל רובם נשארו רק רישומים, מבט צילומי. הקו של ינקו היה מהיר, זריז, ושאינו מתעכב על הפרטים, וכאשר מתבוננים ברישום, מרגישים איך העט או העיפרון רקדו על הנייר בידו.

מרסל ינקו, שנות ה-40 של המאה העשרים

שיר אמסלם, בת שרות לאומי, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל – שם הציור של מרסל ינקו,”חיות דמיוניות, מעלה בראשי באופן אסוציאטיבי פניקס, חד-קרן ואולי גם דרקון, חיות מהאגדות. הציור מופשט אך בקלות ניתן לראות בו חיות רגילות שאפשר לראות בספארי, וגם חיות משונות שמעולם לא ראינו. הציור הזה גורם לי לתהות על עולם שלא קיים, עולם יפהפה, צבעוני ואפילו ילדותי. עולם שבו צורות מתעוררות לחיים, והצבע מעניק משמעות שונה, כמעט כמו שילד קטן צובע פיל בוורוד וג’ירף בכחול. הציור הזה חסר פחד, מזכיר לי את ילדותי, את תמימות הילדים, את האומץ להשתמש בצבעים עזים בלי דעות קדומות. את הדמיון הפרוע חסר התבניות וההגדרות שכובלות אותנו בבגרותנו.

מרסל ינקו, 1976

רעיה זומר-טל, מנהלת המוזיאון – בחירתי היא עבודת הקיר של האמן אבינועם שטרנהיים, “Fuck Off“מ-2014. עבודה זו, שממדיה הם כ-3X3 מטר, מוצבת על הקיר שמעל דלת הכניסה למוזיאון. העבודה עשוייה אסמבלאז’ מעצמות של בעלי חיים מתים שנזרקו לאשפה ושנאספו על ידי האמן, ומהם יצר את שבע האותיות של מטבע הלשון “Fuck off”. זו עבודה מתריסה המבקשת להביע מחאהנגד חברת השפע ונגד יחסה הנצלני לבעלי החיים. העבודה מייצגת בצורה המזוקקת ביותר את רוח הדאדא. היא אמנם בוטה, אך אי אפשר להיות אדיש לאסתטיקה שלה או למסר שהיא מבקשת להעביר. תגובת הקהל נעה בין כעס לצחוק, והיא גורמת למרביתו לשלוף את המצלמות…

אבינועם שטרנהיים, 2014

גלית בן-עמי, עוזרת לאוצרת – הבחירה שלי היא עבודתו של מחמוד קייס,”צמיחה“, שהוצגה בתערוכה “מכפר באת ואל כפר תשוב“, שאצר רפאת חטאב ב-2017. נדמה שהתערוכה ניסתה לשקף באופנים לא קונווציונליים ולא פלקטיים זוויות שונות של המצב הקיומי של הפלסטינים, משהו מההדדיות המוזרה והלא שוויונית של הקיום המשותף ליהודים וערבים בארץ, במדינת ישראל. העבודה, שבאיפוק ובצמצום חומרים הכתה מתחת לחגורה, הייתה הצבה של פיגום ענק בגובה 8 מטר, שבנה קייס מקורות עץ מהוקצעות ופשוטות, שבכמותן משתמשים בענף הבנייה. על הפיגום היו פזורים כמין מאובני צדפות מעודנים שיצק האמן בבטון – כשרידי חיים שיבשו, עולם שקפא.

מחמוד קייס, 2017

מגי גוטמן, מדריכת אמנות בתכנית “המוזה באה לגן” – העבודה שאהבתי במיוחד הוצגה במוזיאון ב-2019 במסגרת התערוכה “ובחלומי… ינקו“. בהשראת המסכות של מרסל ינקו יצר עודד זידל חמש מסכות מלוחות קרטון. היצירה צבעונית, קלילה ומלאת הומור – כשהדרכתי במוזיאון מול היצירה הביעו ילדי הגנים דברים נפלאים. כיום, בזמן הקורונה, במציאות המשונה שבה אנו מצווים לעטות מסכה שלא על מנת להצחיק אלא כדי לשמור על חיינו וחיי הסובבים, היה נעים ומעודד להתבונן שוב ביצירה ולקוות שבעתיד הקרוב נחזור להשתמש במסכה רק בפורים.

עודד זיידל 2019

שתיים שבחרו באותה תערוכה:

רינה גנוסוב, אוצרת – בימים אלה של בידוד וסגר אני נזכרת בתערוכה של שלי רויכמן, “פנים-חוץ“, שאצרתי באוקטובר 2018, ומנקודת המבט העכשווית רישומי העיפרון המרהיבים שהוצגו בה מקבלים משמעות חדשה. רויכמן רושמת רישומי פנים וחוץ של בתים, מעוותת את החלל, ו”שותלת” ברישומים אלה דימויים אקזוטיים. בעולמות הפנטסטיים שבוראת האמנית נוצר טשטוש גבולות בין מציאות לדמיון ובין המקומי לרחוק. צירופים אלה של עולמות מנוגדים מסמלים את הניגוד בין החלל הסגור של הבית כמקום מגונן, לעתים בודד ואפרורי, לבין ההשתוקקות להתחבר אל הטבע ולנדוד אל עולמות רחוקים. ההשתוקקות לצאת מן המרחב הביתי האפרורי והסגור אל עולמות אקזוטיים נטולי דאגות רלוונטית היום יותר מתמיד, והיא ביטוי להלך הרוח השורר בארץ ובעולם בעקבות המציאות החדשה שיצרה מגפת הקורונה.

רייצ’י וולפיש, מעצבת המוזיאון – בחירתי היא התערוכה שהצגנו של האמנית שלי שלי רויכמן, “פנים-חוץ“.מתוך התערוכה בחרתי את העבודות הדו ממדיות, שבהן רויכמן יוצרת קולאז׳ים המשלבים רישומי עיפרון בשחור לבן עם מקטעים צבעוניים. העבודות מבוססות על תצלומים שלה, בשילוב תצלומים צבעוניים מעולמות אקזוטיים, שהוא מורידה מהמרשתת. שילוב הטכניקות המחבר בין אורבני ואורגני, בין חללים מוכרים פנימיים וחיצוניים, לבין מקומות מרוחקים, יוצרת עולם מדומיין ומעוררת שאלות לגבי המציאות שבה אנו מתקיימים וחיים. הביקור בתערוכה מאפשר לנו ״לטייל״ במחוזות מדומיינים חדשים.

שלי רויכמן, 2018

סמי כמאל, איש טכני ומקים התערוכות – בניתי כבר הרבה תערוכות במוזיאון ורבות מהן אהבתי, אולם התערוכה שזכורה לי ביותר היא “התאטרון האנושי” של האמנית דורותי רובינס מ-2009, שהוקמה תודות ליוזמתה של דינה דקל, הבת של דורותי, זמן קצת לאמר מות אימה. זו היתה תערוכה שהשקענו בה הרבה עבודה אבל גם הרבה אהבה. צמד פסלי הרגלים שנתרמו לאחר התערוכה לאוסף המוזיאון זכורים לי עוד מהזמן שעזרתי לדורותי להעמידה בתערוכה קודמת, ושמחתי שהעבודה המיוחדת הזאת נמצאת במוזיאון.

דורותי רובינס

ניצן שובל-אבירי, עוזרת מנהלת ואוצרת – בימים אלה של ריחוק חברתי ועם התוספת החדשה של חובת עטיית מסכות, רציתי לספר על עבודת וידיאו של הגר ניסימוב, שהוצגה בתערוכה לרגל מאה שנה לדאדא (2016). הגר יוצרת מסכות מחומרים זולים ומתכלים, גזירי נייר, בדים, צמר גפן, גלילי נייר טואלט ועוד. המניע לפעולה הוא העיסוק בזהות אישית, חיצונית ופנימית, בעולם העכשווי העוסק בהצגה מתמדת של ״אני עצמי״ – תרבות הסלפי. בכל אחת ממסכותיה היא יוצרת לעצמה זהות אחרת, וכך למעשה בונה דימוי כזהות. יום יום אנו עוסקים בזהות שלנו וב”לייצר” אותה. ניסימוב חוקרת ושואלת שאלות באמצעות מסכותיה הדינמיות. דמויות משתנות, רגשות ויצרים חבויים מועברים לצופה לא רק בעטיית המסכה אלא גם במחוות שנוצרות בעקבות כך. אלה מעלים את השאלה האם המסכה היא שיוצרת את הזהות תחתיה או להפך?

הגר ניסימוב, 2016

טליה רויטמן, מדריכה – בחרתי ב”דגם קדישמן” של איתמר בגליקטר, שהוצגה בתערוכהReady-Set-Go”   מאה שנה לעבודת הרדי-מייד הראשונה“, 2013. בגליקטר הציב ערמת פנים זועקות שנגרעו מתוך כרכים של האנציקלופדיה העברית, שנעלמה מהספרייה הביתית של “עם הספר” מאז שנות התשעים. יצירה זו היא מחווה ל”שלכת” של קדישמן, 2001-1997, המוצגת במוזיאון היהודי בברלין. הפנים הזועקות מופיעות בעבודות נוספות של קדישמן, בהן עקדת יצחק 1985-1982. הזעקה של קדישמן מתכתבת עם יצירה אחרת, “הצעקה” של מונק, 1893. לשפה, לספר יש חשיבות היסטורית לאומית ותרבותית עבורנו. יש להם תפקיד משמעותי בעיצוב ושמירה על הזהות הקולקטיבית שלנו. ועוד שתי נקודות: האחת, העולם נברא במילה, הקבלה מתייחסת לאותיות בחרדת קודש ומעניקה להן כוח מאגי. השנייה, הספרים העקודים ב”דגם קדישמן”, כמו גם הפנים העקודות ב”שלכת”, מאזכרים את אירוע שריפת הספרים היהודיים בברלין ב-1933. על אירוע זה נאמר המשפט: “במקום ששורפים ספרים שורפים אנשים”. ברוח זו: במקום שיש ויקיפדיה אין צורך באנציקלופדיה, ובמקום שיש אימוג’ים אין צורך בשפה מילולית. ואנחנו, אולי עם, אבל שכחנו מה זה ספר?

איתמר בגליקטר 2013

ויקי פולק, מדריכה – בחרתי להתייחס לפעילות חוץ אליה יצאנו, מדריכות צוות החינוך של המוזיאון, ויצרנו, בעקבות מרסל דושאן, את הקולאז’ מונה ליזה עם שפם. בחג סוכות האחרון, באוקטובר 2019, השתתפנו, אנו והמזוודאדא שלנו (לפחות חלק ממנה), בחגיגת סוכות בזיכרון יעקב, במסגרת “פסטיבל רחוב רומני”, המופק זו השנה השנייה על ידי ‏המכון הרומני לתרבותICR Tel Aviv) ). הקולאז’ נוצר במדרחוב במהלך הפסטיבל, המשלב מוסיקה, פולקלור, ריקודים, תאטרון, קולנוע, סדנאות יצירה ומלאכות מסורתיות. כמה הוא רלוונטי כאשר התהפך לנו לגמרי העולם…  

מדריכות צוות החינוך, 2019

שתיים בחרו בתערוכה המוצגת כעת במוזיאון הסגור:

אסתר אללוף, דיילת וקופאית המוזיאון – בחרתי בתערוכה “בהנעה“, המוצגת כעת במוזיאון שנסגר, ולא נצפתה מספיק. התערוכה מצאה חן בעיניי במיוחד כי אני אוהבת כל דבר מוחשי, מפתיע, שניתן לגעת בו ולהפעילו. מוטיב ההפתעה קורה כשהצופה לא מצפה שהעבודה תנוע. חבל שהתלמידים יפספסו את התערוכה. עבורי זו לא תמונה שצריך לפענח על הקיר אלא חפץ בעל נפח שאפשר לגעת בו, למשש. בדיוק כשאינך מצפה, העבודות מתחילות לנוע. תערוכה זו יוצאת דופן מכל התערוכות האחרות. על המסך במעגל הסגור ראיתי את הקהל שוהה בתערוכה זמן ממושך ומגיב בצחוק מעורב בהפתעה – כשדלת זזה, כשהגלגל מסתובב או כשאצבעות הידיים של דניאל לוי מסמנות במפתיע!

דניאל לוי, 2020

הדס וייס, מדריכה – בזמן שבו כולנו יושבים בבתינו, בלב מלא רעד, ונאחזים במה שמציעה לנו הטכנולוגיה, כדאי להציץ (דרך הפייסבוק כמובן) בעבודתו של אורי לוינסון,”לוקר 908“, המוצגת בתערוכה “בהנעה” במוזיאון. אורי לוינסון, אמן וכותב קוד, יצר את אחד האוטומטונים הללו, תוך שהוא מחבר שורות קוד שכתב לחברה טכנולוגית ביטחונית (את שמה אסור לחשוף) עם ארון מדפים קפקאי עשוי ברזל אפור. האובייקט השלישי המולחם אל העבודה הינו הצופה עצמו, שכן האלגוריתם רגיש לתזוזתו, גובהו, וחום גופו ופניו של הצופה, וקובע בהתאם את תנועתן של דלתות הלוקר והאובייקטים המאוחסנים בתאיו. העבודה מסקרנת. ועינו של הצופה מציצה אל התאים הנפתחים ונסגרים, ומגלה שם  פריטים וחפצים. לאחר מספר דקות העבודה מתגלגלת למצבה הראשוני. הצופה מתרחק. רגע לפני הפרידה מעיף הצופה מבט אחרון בשם העבודה: “לוקר 908”. 908??? שיהיה 908, אומר לעצמו הצופה, מוציא את הנייד מהכיס, נותן בו מבט חטוף, מרים את הראש וממשיך הלאה, לעבודה הבאה. 

אורי לוינסון, 2020