דורון פישביין מציג תערוכה הכוללת סדרה של תצלומי שקיות ניילון, אשר נסחפו ממרחב הקניות הטבעי להן, והסתבכו באופן אקראי בגדר תיל שעל החומה המקיפה מפעל לייצור מיץ תפוזים. לסדרה מתלווה עבודת וידיאו קצרה שבה נראה זוג נעליים תלוי על אותה גדר תיל.
שקית ניילון היא הסממן המובהק של חברתנו הצרכנית. היא מתגלגלת זה זמן די רב במישורי התרבות הנאו-קפיטליסטית הפרועה שלנו. למרות שהיא מוגדרת כמפגע סביבתי אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב משתמשים בה, נושאים אותה עמנו ומאחסנים אותה, במגירה תחתונה במטבח או במתקן מיוחד לשקיות שקנינו באיקאה. שקית הניילון היא המכל השלם, הגמיש, של רצונותינו המדומים ושל הרגעים שבהם אנו מממשים את זכות הרכישה הלא מחייבת שלנו.
פישביין מתבונן בשקיות בגלגוליהן השונים. מנוטרלות מתפקידן במרחב הצרכני, כשהרוח מנפחת אותן על רקע פסי התיל והרקיע, הן הופכות ליצירות כמעט מופשטות. בקפליהן הלבנים-שקופים ובאוויר הכחלחל המפסל אותן הן מזכירות, בחלק מן התצלומים, את קפלי השיש האלמותיים שאנו מוצאים בפסלים מהתקופה הקלסית. מראה האובייקט המופיע במרכז התצלום על רקע הקווים המקבילים, והצבעים הכחולים-לבנים, מזכירים לנו את דגל המדינה. בקלות אנו נסחפים אחרי ה”דגלאיזם” – המיתוס והאידאל המובטחים במראות כאלה. אך ההיקסמות מסתיימת כאשר אנו מגלים בתצלומים הבאים, כי מהשקית נותרו רק מספר קווצות פלסטיק מסובכות בתיל. שוב מתברר לנו כי בחרנו באסתטיקה צרכנית, מזון מהיר, או אפילו לא מזון אלא אריזה בלבד.
סדרת תצלומי השקיות מובילה לעבודת וידיאו שבה זוג נעליים תלויות מחליף את השקית שנסחפה ברוח. כאן האובייקט המרכזי על הרקע הכחול-לבן הופך למלבוש אדם. אך הנעליים הריקות מרמזות על אדם חסר, כזה שאיננו יכול להסיק דבר לגבי היותו אדם בעודו ניצב אל מול הנוף הכחול-לבן שבו הוא מתקיים. כל מה שנותר לו, כמוצא אחרון, הוא “לתלות את הנעליים”, כלומר: לפרוש, לוותר, לא לחשוב על דבר, ודאי שלא על מה שהוא באמת רוצה, או למה הוא מוכן להתחייב לאורך זמן בעבור המפעל המגודר הקרוי “מדינת ישראל”.
הדס וייס-פלד, אוצרת התערוכה
