שחור לבן – מקבץ תערוכות

מפגשים בתערוכה: יולי אוגוסט בימי שלישי ב-11:30 לפרטים

מקבץ התערוכות הנוכחי מציג מגוון אמנים שיצרו ויוצרים עבודות בטכניקות שונות, המתמקדות בשני הצבעים הנמצאים בשני הקצוות המנוגדים של פלטת הצבעים. לעתים חודרים ליצירה מעט צבעים אחרים, אולם הדומיננטיות של הלבן והשחור, צבעים שכבר הפכו למושג, גוברת על השאר.

התערוכה המרכזית “אני, שאדי” היא של האמן שאדי טואפרה היוצר במשך שנים, ברגישות, בשפה משלו. ציוריו לרוב גדולי ממדים, מציגים דמויות דמיוניות, בלתי אפשריות, הנושאות מטען תרבותי סימבולי, אוטוביוגרפי. מבען המשתנה של הדמויות מגלה סערות ותהפוכות נפש לצד נאיביות ילדותית. עבודותיו עוסקות במוצא, שונות, אחרות, זכויות אדם, ערך חיי אדם, ודחיית אלימות על כל צורותיה. התמודדות של גבר יוצא דופן הבוחר ללכת בנתיב אחר, נתיב שבו העיסוק המרכזי הוא הישרדות במובן הבסיסי שלה – לחיות. כאשר נכנס לראשונה לכיתת הלימוד במחלקת הילדים שבה היה מאושפז, והחל להתנסות בציור, לא יכול היה להעלות בדעתו את ההשפעה הכבירה שתהיה לאמנות ולכוחה התרפויטי על חייו. שם, באותו רגע ממש, נקשרה נפשו של האמן שאדי טואפרה באמנות כגורל ולימים גם כייעוד. התערוכה כוללת כ-40 עבודות חלקן גדולות ממדים. בנוסף, יצר האמן ציור קיר מיוחד לחלל. התערוכה הופקה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות. האוצרת היא ניצן שובל-אבירי.

דימויים של ידיים הנעות בקצב מונוטוני מקדמים את פני הבאים לתערוכתו של גד צ’רני. על קיר הכניסה למוזיאון. חמישה לוחות אחידים בגודלם, עשויים מקרטון ממוחזר צבוע בצבע שחור, ומסגרת טבעית של שוליים שהושארו נקיים מצבע. סדרת העבודות של גד צ’רני, “תנועות מגונות”, מציגה חמש תנועות ידיים הפועלות בהרמוניה קצבית זו לצד זו וזו כנגד זו. צ’רני עוסק בנושא טעון ורווי אלימות, הוא בוחר לשרטט בגיר לבן את מיקומה  של כל יד על הלוח, ממש כמו סימון גופה בזירת רצח. למרות זאת, חמש התנועות המגונות שיצר פועלות כאילו יש להן חיים משל עצמן, כמו היו גלגלי שיניים שתנועתם תלויה זה בזה, ומעצם תנועת המקצב הקבוע המדויק, והקולות הבוקעים מחמשת המנועים העובדים יחדיו, נוצר מעגל מהפנט, המוציא את הנושא מהקשרו והופך אותו לכאורה להרמוני ולא תוקפני, כזה שספק אם נרצה שייפסק. אוצרת התערוכה: סיגל מילר . התערוכה תיפתח ב-3 בספטמבר 2021

בתערוכה “שפם תורכי” של האמן יובל אצילי, מוצגות שלוש עבודות וידיאו, אחת בקיר המרכזי ושתיים בחלל ה”בור”. שתים מהן בשחור לבן והשלישית בגווני ספיה. שלושתן עוסקות בחיים במוות סביב ציפור קטנה. שם התערוכה ניתן לה בעקבות העבודה המרכזית שבמרכזה שפם מסוגנן של אחד מבלייני מועדון לילה, אותו צילם האמן כשעל פיו מונחת ציפור שיר מתה. נסיונות החיוך החוזרים ונשנים ותזוזת השפם מנסים להחיות את הציפור אך לשווא. אין נס שיכול להחזירה לחיים. השפם הוא אביזר גברי מלא סקס אפיל, סמל קלאסי לזהות גברית ים תיכונית שמקרינה כח ואונות. אבל גם נתון פיזיולוגי שצריך לטפח ולשמר. מטבעו הוא גדל וצומח לאורך כל החיים עד המוות. אוצר: איזי יצחק ג’יברה. התערוכה תיפתח ב-30 ביולי 2021

בתערוכה“Balance” מציגים האמנים פבל צנבחט ואיגור קפלונוביץ’ שבע עבודות המפוזרות בחללי המוזיאון ועוסקות בזמן שעובר ולא יחזור, בעובדה שאין לדעת מה צופן העתיד,בנוסטלגיה לילדות וגעגועים לשלג, וברצון למצוא איזון. עבודותיהםמתכתבות עם רוח הדאדא, עם התרסה נגד החוקים, ומעוררות מחשבה על חלוף הזמן. התערוכה תיפתח ב-30 ביולי 2021. צנבחט וקפלונוביץ’ שעלו לישראל מברית המועצות בשנות ה-90 של המאה הקודמת, יוצרים מ-2005 עבודות רבות במשותף לצד עבודות שכל אחד מהם יוצר בנפרד. מתוך דחף תמידי ועניין ליצור משהו חדש הם מפתחים יחד ולחוד יצירות ומיצגים שיש בהם תנועה ואינטראקטיביות. אוצרת: נעמי גורדון-חן. התערוכה תיפתח ב-30 ביולי 2021

התערוכה “The Secret World of the Introverts” של התאומות ניל וקארין רומנו היא פנטזיה מרהיבה בארבע ידיים. היצירות, בטכניקה של עט שחור על נייר, נעשו במשותף ובו זמנית על ידי שתי האמניות האוטודידקטיות. בהקפדה על הפרטים יצרו רישומים צפופים ובהם עושר של מצבים והתרחשויות, קליידוסקופ גדוש ומתפוצץ של דמויות, חיות, פריטי ריהוט ואדריכלות, המשתקפים זה בזה ומתנפצים-מתפצלים במראות שעל הדפנות. העבודות עמוסות פריטים רבים המזמינים התבוננות. אלמנטים המשרים תחושה פולחנית: סמלים מתוך דתות שונות לצד מכשפות ומאגיה שחורה. שפע אביזרים ו”פרופסים”: מסכות, מטריות, שלשלאות, מנורות, נרות. מבחר חיות כגון צבים, עטלפים, ארנבות, טווסים, צדפות ים ונחשים לצד יצורי כלאיים דמיוניים. בתווך בולטות הדמויות האנושיות. בראש ובראשונה שכפולים של פני האמניות התאומות וגופן לצד דמויות נשיות אחרות ששיערן גולש, עירומות או לבושות בלבוש טקסי. כולן בתנועה, בסימביוזה, עוצמתיות בהופעתן. את התערוכה אוצר איזי יצחק ג’יברה.

סימה לוין מציגה את “עקורים II” וממשיכה את ה”פרויקט בתהליך”, שראשיתו בתערוכתה הווירטואלית “עקורים”, המוצגת באתר המוזיאון. בפרויקט זה מגיבה לוין לתופעה עכשווית כלל עולמית – מיליוני פליטים, עקורים ומהגרים הנאלצים להימלט מארצותיהם עקב משברים מדיניים, מלחמות, אסונות טבע, רעב ועוני. בעבודה המוצגת בתוך חלל תצוגת הקבע של מרסל ינקו, יוצרת לוין סביבה השואבת אליה את הצופה. על כל אחד משני קירות החלל הוצבו עשרים פאנלים המתפקדים כיחידות עצמאיות ויחד בונים שתי יצירות גדולות ממדים ובהם דימויים של חורבן והרס. על רקע עיי חורבות של מה שהיו פעם בנייני מגורים, רחובות וערים מתוארים גברים, נשים וילדים חסרי אונים, עקורים מבתיהם או נמלטים על נפשם. מקורות ההשראה לדימויים הם סצנות של פליטים בציוריו של מרסל ינקו. אוצרת התערוכה היא רינה גנוסוב. התערוכה הסתיימה ב-22 באוגוסט 2021

משה ריפנר, מציג את “חוזר ושואל“, שישה דיוקנאות גדולי ממדים של דמויות חסידים, שהסממנים החיצוניים האופייניים להם מעידים על חסידותם: כובעים, פאות מסולסלות וזקנים. אלה הם דיוקנאות עצמיים, מעין אלטר אגו של האמן, על אף שאין הוא משויך לחסידות מסוימת. ריפנר חוזר ובוחן את דמותו בתור חסיד, מגשש אחר הקווים והצורות שיעצבו את דמותו בעזרת צבעי אקריליק, דיו וגירים. הציור בטכניקה זו מאפשר לאמן לוותר על שליטה, ליצור באופן אינטואיטיבי ולתת מקום גם למקריות לעצב את הדימויים והצורות. ריפנר בוחר להציג עצמו כחסיד, כי בעיניו החסיד הוא סמל ליהדות ולרוחניות. באמצעות דמות זו הוא בוחן את זהותו היהודית מול זהותו כאמן, ומחפש את נקודות המפגש, כמו גם את הקונפליקט בין העולם הרוחני היהודי לעולם האמנות האוניברסלי. אוצרת התערוכה היא רינה גנוסוב. התערוכה הסתיימה ב-24 ביולי 2021

דניאל פלדהקר מציגה בחלל הספרייה את “אוקולוס” סדרת עבודות שיצרה בחודשים האחרונים, המהוות המשך לתערוכתה הווירטואלית שעלתה לאחרונה לאתר המוזיאון. במרכז החלל מסכת ענק העשויה שכבות נייר פרגמנט שעליו הדפיסה האמנית בשחור דגם שרבוט רפטטיבי דמוי תחרה, ורקמה זוג עיניים. אותו דגם המשמש גם רקע סטטי בעבודת הווידיאו, Eyes Wide Shut II, מופיע במסכות נוספות הפזורות בין מדפי הספרים, ומצויר גם על גבי אובייקטים של אור. האמנית מבקשת להעלות לשיח את נושא האלימות במשפחה, נגד נשים במיוחד, נשים אלמוניות, שקופות, מושתקות, אלה שמולן החברה והרשויות עוצמות את העיניים, מפנות את הגב ומתעלמות ממצבן. אותן נשים הן חסרות פנים. השימוש בדגם השרבוט השחור דמוי התחרה מתייחס לשבריריות המתעצמת במפגש עם החומר העדין – נייר פרגמנט או זכוכית. במקביל יש לעבודות גם פן גלובלי. העובדה שהאמנית בחרה לעשות שימוש בדימוי המסכה בימים אלה מציפה את תחושת המחנק שבעטיית מסכה, את איבוד הזהות, צמצום היכולת לפענח את הבעות הפנים, ואת הריחוק החברתי הכפוי לצד הפחד המשתק שבו אנו שרויים זה זמן ארוך יותר מדי. אוצרת התערוכה היא רעיה זומר-טל

רונית קרת מציגה את “קולוסוס” דמות בדיונית מונומנטלית בשחור-לבן בין צמד עמודים גבוהים הניצבים באכסדרת המוזיאון. הדמות המוארכת והרזה ניצבת בתנוחת פסיעה על גבי כן תצוגה, עשויה פיסות שברי שאריות של אריזות פוליסטירן מוקצף (קלקר), שהושלכו לפח לאחר שהסתיים השימוש בהן. הדמות ניחנה בצמצום צורני וצבעוני, ראשה לבן בעוד גופה מחציתו שחור ומחציתו לבן, כך שבמפגש הראשוני מתקבל הרושם שלפנינו דמות שחורה, ורק כשמתקדמים לעברה נגלה לעינינו צדה האחורי הלבן. קרת פועלת לאיחוי שברי הדמות ומעצימה אותה בקיצוניות מעוררת עניין בצבעיה ובחומריותה. מצד אחד, הפוליסטירן המוקצף הלבן יוצר אפקט של מרקם עדין, שקט ואוורירי, ומצד שני, חומר המגלם בתוכו תכונות מזיקות והרסניות. כביטוי לתשוקה לחיות בעולם טוב ומיטיב הופך החומר הנמוך והלא מתכלה לדמות אשלייתית נשגבת המכוונת אותנו למודעות סביבתית ולהתמודדות עם הקיום האנושי השברירי שלנו בעולם. בנוסף מוצגת בחלל ה”בור” עבודת וידיאו של רונית קרת. אוצרת התערוכה היא אביטל כץ. התערוכה הסתיימה ב-24 ביולי 2021