אבנר פינצ'ובר, אמן שהוכשר כאדריכל, משתמש בגופו ליצירת המיצג "דְּחָק" – פעולת קבורה עצמית בתקרת המוזיאון. הוא פועל מתוך התייחסות למבנה הפיזי הברוטליסטי של המוזיאון, שתקרת הצלעות שלו יוצרת תאים שבמידותיהם מכילים את גודלו של גוף אנושי. באמצעות מתקן הרמה מכני הנושא את משקל גופו, הוא מתרומם, נדחק אל תוך החלל הצר של הקבר העלי ומתבודד בתוכו. פינצ'ובר מעיד על רצונו "להותיר כמה שפחות רווח בין הגוף לבין הגבולות העוטפים אותו, להיארז, להידחס, ובו זמנית – להיעלם, אך להיות נצפה". לאורך הפעולה כולה הוא נותר גלוי לנו, הצופים, דרך משטח הזכוכית שעליו הוא מונח.
פעולתו חסרת התכלית ממשיכה מסורת של אמנות הגוף והמיצג של שנות ה־70, שפירשה מחדש את מופעי הדאדא מתחילת המאה העשרים. הוא נמשך לחומרים קשוחים מעולם הבנייה, ומבקש להימצא במרחבים של עימות. בעבודות קודמות הטיח פינצ'ובר צמנט על קיר, זרק כסאות סטודנט על מחיצת גבס, יידה אבנים על זגוגיות ענק, ירה נורות פלורסנט על קווי מתח גבוה, בודד עצמו בתא צר, ופתח חלון ממ"ד באמצעות מתקן חילוץ בלחץ גבוה.
תקרת המוזיאון בסגנונה האדריכלי הברוטליסטי והפונקציונלי בולטת בגסות החומר החשוף, בנוקשות ובכוחניות כמו גם בכנות המושגת על ידי הימנעות משימוש בחיפויים. התרוממות הדְּחָק של פינצ׳ובר אל תוכה דורשת מאמץ פיזי ומנטלי, השואב את כוחו מצו פנימי ותשוקה לפעול במקום הנכון לו, כדי לפגוש באופן הישיר ביותר את תחושת ההימצאות בתא הבטון המסוגר במרום.
במציאות קיומנו לא ניתן לחמוק מתחושות מתמשכות של דחיפות ואובדן, כאב ודאגה, מועקה וחרדה, כשהחיים והמוות נוכחים בכל רגע ופורצים את גבולות התת מודע. תמונה שנבנית מגיל צעיר בעיניים תמימות של ילד, שנתקל במוות של יצורים חיים ומבקש למצוא מקלט לנפשו הסוערת, הופכת בחייו הבוגרים לחיפוש בלתי נלאה אחר מקום של רוגע שיכיל את מידותיו.
אביטל כץ, אוצרת
הפרויקט הופק בסיועם הנדיב של מפעל הפיס וארטפורט והתקיים ב-27-28 בדצמבר 2024
