עשור למותו של האמן
חוני המעגל היה אמן דאדא אמתי. בהיותנו מוזיאון שמוקדש לנושא, הפקנו יחד עמו לאורך שלושה עשורים פרויקטים רבים במוזיאון, ואף יצאנו יחדיו מכתליו לרחבי המדינה, ובהם: "התעוררי סוזי הקטנה" (1993); "הטבילה/מקלחת קרה" (1996); "אור לגויים" (2000); "40 שנה לניצחון" (2007); "שפת רחוב" (2010). ""The End (2012); והתערוכה האחרונה "קורבן התפתחות שנבלמה" (2016), שבה הציב את אבני קברו ומצבתו בחלל התצוגה, ותחתן אף נקבר 3 חודשים לאחר נעילתה. כל הפרויקטים, בהלימה לרוח הדאדא, העתיקו פיסות חיים מסביבה אחת לאחרת, העניקו להם משמעות חדשה, והעלו את שולי החיים לקדמת הבמה האמנותית.
תערוכה זו מתמקדת בסדרת התצלומים "שפת רחוב", שהוצגה ב-2010 על שלטי חוצות ברחבי הארץ, בעת שבמוזיאון נערכו שיפוצים. בין עשרות אלפי התצלומים שיצר חוני, שהיה צלם מחונן, בולטת סדרה זו, המציגה ציורי גרפיטי מהמטרופולין התל אביבי, שצילם במשך כשלושים שנה. ציורים שנעשו על ידי אמנים, חלקם עלומי שם, על גבי קירות, פחי אשפה, תאי טלפון ציבורי ועוד. רעיון העתקתם למקומות אחרים בארץ היה ניסיון להעביר את דופק החיים האורבני המיוחד של עיר זו ואת הקצב שלה לאזורים אחרים.
מבחינתו של חוני, ציורי קיר הם חלק מהנוף העירוני המתכלה. הוא תיעד אותם מתוך ידיעה שמחר אולי לא יהיו עוד. הוא התמקד בדרך כלל בציורים עצמם, ולעתים כלל בפריים גם את המרחב של סביבת העבודה ואת פגעי הזמן הניכרים בהם. הוא לא ניסה לייפות את המציאות, ואף לא התערב במראהו של האובייקט המצולם. המציאות כפי שהיא הייתה נאה בעיניו. את אהבתו למצולמיו ביקש להעביר לצופיו.
העובדה שהאובייקט המצולם הוא מעשה ידיו של אמן אחר מעלה את השאלה "מי הוא המחבר". האם זה שיצר את היצירה המקורית או זה שצילמה, ובכך ניכס אותה לעצמו. הדיון הוא חלק מהשיח הפוסט מודרניסטי. מבחינתו של חוני, היצירה, ברגע שהגיעה אל המרחב הציבורי, חפה מזכויות יוצרים. פעולת השעתוק שהייתה בבסיס יצירתו של האמן במשך שנים הגיעה לידי שיא בסדרה זו, שבה העתיק לא רק פיסות חיים אלא גם יצירות שפעמים רבות נושאות את חתימת היוצר. תצלומיו של חוני אינם מנותקים מהיצירה המקורית, אולם בפעולת הצילום הוא יצר את ההצדקה האתית להפיכתם ליציר כפיו.
חוני היה אמן רב תחומי. התיאטרון והקולנוע היו שזורים ביצירתו במשך שנים. עין הצלם קלטה את הקומפוזיציה הנכונה ואת האור המתאים, הקולנוען שבו חיפש את הסיפור המרתק ביותר, והשחקן-מיצגן ביקש להציג את הדרמה. צילום עבודות הגרפיטי והצבתן במרחב הציבורי על שלטי חוצות שבמקור נועדו לפרסום, יחד עם הוספת שמו ושם המוזיאון, אפשרה לו לאחד את כל אלו לרגע מזוקק אחד.
רעיה זומר-טל
אוצרת התערוכה
