בוצינא
בתערוכה "בוצינא"האדם והטבע שלובים זה בזה, וכל אחד מהם נושא את עקבות האחר. הרכות שמציע הקנה הרך איננה חולשה, שכן היכולת להתכופף, להשתנות ולהתקיים בתוך מערכת יחסים היא מקור של חיוּת והישרדות. מתוך כך מבקשת האמנית אילת גנוסר כהן, לחשוף בחומריות שברירית אור המופיע ונעלם בין שכבות של נייר, עלים, כתב, רקמה וזיכרון.
כדרך המשל, נעה היצירה בין צמחיית הבוצין הזהובה והמאירה לבין הביטוי הקבלי "בוצינא דקרדינותא" – נר קטן המהבהב בחשכה. בתווך שבין הארצי לרוחני מונעת האמנית בתשוקה להתקרב, לחבר ולפענח לצד הידיעה שמשהו יישאר תמיד בלתי מושג. בתהליך קולאז'יסטי עמלני ולאורך זמן, היא יוצרת חיבורים של דימויים חוזרים ונשנים; ברישום, בהדפס, בחיתוך, ברקמה ובהדבקת מסקינג טייפ. החומר היומיומי והזול שנקרע בקלות, דווקא הוא הופך בידיה למצע היצירה ולמעשה האמנות עצמו. איילות, רקפות, ענפי בוצין, דקלים, דמויות ומקומות מופיעים, מוכפלים ונקטעים. שכבה מכסה שכבה והגלוי והנסתר מתגלים בו זמנית. בתוך הסבך החזותי הזה נרקמים זיכרונות הילדות בקיבוץ, הקרבה אל הטבע, סיפורי המשפחה והאובדן. האיילה, שאת שמה היא נושאת, ואזכוריה במקורות, הצמחייה, הדמויות ופרטים נוספים מחברים נוף ממשי לנוף פנימי של זיכרון ושייכות.
דבר אינו עומד כאן בפני עצמו: חומר נשען על חומר, דימוי על דימוי, אדם על משפחה, ואדם על סביבה. פעולת החיבור אינה מעלימה את הקרעים אלא מותירה אותם גלויים. אולי אור הנר הקטן, ה"בוצינא", אינו מבטל את הצל או מפענח הכול, אלא מאפשר לדברים להופיע מתוך החומר, להאיר לרגע את הרקמה העדינה של הקשרים שבתוכה אנו חיים, ולהכיר באחריות שלנו לשמור עליה.
אביטל כץ
אוצרת התערוכה
