האמנית שרית אכטנברג מציגה תערוכה שהיא מעין ממואר חזותי, הנע על התפר שבין הגוף הנשי הזוכר לבין הגוף המשתנה. בלב התערוכה פועלת העברה בין-דורית, המתקיימת תוך כדי התמרה של זיכרונות ילדות והתניות חברתיות. תצלומים של רגעים אינטימיים ומחוות נשיות-אימהיות מתוך אלבום משפחתי, לצד תחושות וזיכרונות הצרובים בגוף, משמשים בסיס לתצרף של דימויים שנוכחותם ממשיכה ללוות אותה מילדותה ועד לבגרותה. קולות מן העבר הופכים לנוכחות חיה בהווה דרך מעשה האמנות. הקשרים בין אם לבת, וכשהבת נעשית לאם – בינה לבין ילדיה, נשזרים יחד מתוך עמדה כפולה של אחריות ושחרור, כמו מהלך פרידה מגוף אל גוף, בתנועה עדינה בין היצמדות להתרה, בין המשכיות לשינוי.
במבט רטרוספקטיבי, התא המשפחתי הגרעיני נותר בעבורה מקום חם, מנחם ומגונן. עם זאת, הקשיים, הטראומות והמתחים שליוו אותה כילדה וכמתבגרת, שבים ומתעוררים בתובנה חדשה ובתחושה עמוקה של פיוס כן עד כאב. בכל אחד ממרכיבי התערוכה מתקיימת הבנה כי המציאות מורכבת יותר מ"התמונה המושלמת". רואים זאת ברישומי השמן הקוויים והבהירים על רקע שחור, בציורים הכתמיים והצבעוניים שעל הגפיים המנותקות, וכן בעבודת הווידאו "לסיפופו", שבה האמנית הבוגרת רוקדת לצלילי מוזיקת רוק אלטרנטיבית שאינה נשמעת. במקומה, ברקע, נשמע קולה של אמה שרה בצרפתית שיר ילדים שנהגה לשיר לבתה בילדותה. מילות השיר מתארות מריונטות קטנות הרוקדות על חוטים למול תנועת הגוף העזה של האמנית, המבקשת להתנער, להשתחרר ולהתנסח מחדש.
מן האישי אל החברתי, אכטנברג מציגה מסע של טרנספורמציה בין גוף פצוע לגוף המשתחרר, בין חותם בלתי נמחק לבין שכבות שיכולות להתקלף ולהתחלף. זהו שיח על שליטה, שבר וריפוי המציע אפשרות לנוע קדימה מתוך העומק של הפצע, ולהצמיח, במגע עדין ואמיץ, תנועה חדשה של חירות, תקווה ועוצמה.
אביטל כץ
אוצרת התערוכה
תודה מיוחדת לקרן רות מרקוס על הסיוע בהפקת התערוכה
