האמנית איה סריג יוצרת עבודת רדי-מייד תלוית מקום המדמה רוגטקה – כלי נשק עתיק ליידוי אבנים המוזכר לא אחת במקורות כקלע מדויק ומהיר. היא עושה זאת בטכניקת אסמבלאז', שבה היא מפרקת רהיטי עץ ישנים, קושרת ביניהם חוטי טריקו אלסטיים ומדביקה שכבות של נייר פרגמנט זו על גבי זו. העבודה כולה תלויה כמובייל על הגשרון הצר בחלל הקומה העליונה שבמוזיאון, משרה כובד וקלילות בו-זמנית באיזון עדין ודינמי שמשתנה תדיר מנקודות מבט שונות בחלל.
הכלי הפרימיטיבי והפשוט, עתיק היומין, מוזכר במספר מקורות תנכיים כאמצעי לחימה הדורש מיומנות רבה. באופן סמלי בסיפור המאבק בין דוד לגוליית[1] הוא מציין עימות בין החלש לחזק, וניצחון של האמונה על פני הכוח הגשמי. בזמנים מאוחרים יותר הוא מופיע ככלי לציד ציפורים, כמעשה קונדס במשחקי רחוב של ילדים צעירים שלא בוחלים במעשים אלימים, ואף מזוהה עם תגובות כוחניות בעימותים בין מפגינים. באופן שונה וגרוטסקי הרוגטקה המרחפת טומנת בחובה מורכבות שבין התקפה להגנה, אבן הקלע שבה כבדה למראית עין, אך קלה מכדי לפגוע ושקופה מכדי להסתיר.
על רקע אירועים אקטואליים עכשוויים, בין רצון להגן על עצמנו לבין הפחד מ"האלביתי"[2], בין המחשבה על חוסן ערכי לבין תחושת מוגנות חסרה, צפות שאלות על טבעו של הכוח, על מחיר השימוש בו, ועל האפשרות שעצם הפעלתו עלולה להוביל להתמוטטות פנימית. בתוך פרדוקס מלחמת הקיום והצורך להתגונן ולשמור על ביטחוננו, למול המחשבה על האחר והכמיהה לשלום, סריג מציעה רוגטקה שאולי לעולם לא תירה, ואולי טוב שכך.
אביטל כץ, אוצרת
