האפיזודה ביצירתה של האמנית נאוה ט. ברזני נבנית בסדרה של עבודות קולאז' המתגבשות ליחידה תיאטרלית אנושית אחת. תמונות-תמונות הן נעות בין הבזקי זיכרון אישי מן העבר לבין מציאות עכשווית אבסורדית, שבורה ומתמשכת, הנתונה בתנודתיות מתמדת.
במחווה ארס־פואטית של קריעה, פציעה, הסתרה, תיקון פירוק והרכבה מחדש של ניירות ומגזינים ישנים, ברזני יוצרת בהדבקה על גבי מצעים מהוהים מִחְבָּרִים חדשים, המאחים בין שכבות הזמן ובין ההווה המתעורר ומשתנה. חומרים המגיעים מעולמות העיצוב, האופנה, ספרות ישנה ועיתונות נטמעים כדימויים מזדמנים, הנערמים זה על גבי זה לכדי מצע רווי שכבות. ברצף מתגלגל מעומק נבכי הזמן, תמונות מבוימות מתמוטטות ומתארגנות מחדש בתוך חללים אורבניים סדוקים או חדרים פרטיים חסרי גבולות. דמויות אנונימיות – לעיתים מתועדות ולעיתים מומצאות – מתגלות כנטולות משקל, מצויות בתנועה מתמדת בין נפילה למעוף, בחלל שאינו מציית לגרביטציה. הבעות פניהן רומזות לשיח פנימי שהתפוגג, מותיר הד עדין לקול חסר. פה ושם פזורים חפצים במראה עתיק כמו כורסה ריקה, ארונית ותמונות רקע, ומשמשים כעין "מקהלה יוונית": נשיפה קולית חרישית של הוויה קיומית. כך נוצר הד צורני ותמטי לסגנונו הקולנועי של פאולו סורנטינו, הבוחן זיכרון וחלום מתוך נקודת מוצא של "אין", ללא זמן מובהק, בעוד גיבוריו מתבוננים ומהרהרים בתהפוכות חייהם.
במרחב שבו זיכרון מודחק מתנגש במציאות שבירה שאיבדה את יציבותה ומתנהלת כקרקס מתפרק, הקיום השפוי מוטל על הכף. בשותפות גורל ובחיפוש אחר אחיזה, הפירוק שברזני מציעה איננו רק ציני או ביקורתי אלא הזרה אפיזודית קיומית. בדרך שברירית, פתוחה, לעיתים גרוטסקית, נעים קרעי נייר בין רסיסי העבר להתהוות ההווה, מציבים בפני הצופה אפשרות להתבונן במה שאינו ניתן לאומרו במילים.
תחתית הטופס
אביטל כץ
אוצרת התערוכה
