בתערוכה זו נחשף יומן חזותי טעון ורגיש, המתאר מסע אישי של האמנית בתוך העולם הווירטואלי IMVU, עולם שהוא פלטפורמה דיגיטלית ליצירת דמויות, זהויות וקהילות חלופיות, לעתים פורנוגרפיות. מואטי חוזרת לעולם זה, שבו שיחקה בילדותה ויצרה דמויות פנטסטיות על פי פנטזיות מיניות ודימויי תשוקה. בבגרותה, היא בוחרת לחזור לתעד, ולראשונה לבנות דמות הדומה לעצמה – גוף "אמתי", מלא, לא ממושטר, ובכך מתחילה שרשרת התנגשויות עם סטריאוטיפים של יופי, מגדר וכללים חברתיים דכאניים, גם במרחב שאמור להיות חופשי ודמיוני.
כדי לבנות דמות המשקפת את גופה שלה עם סימני גוף לא מושלמים כגון צלוליטיס, שיער אדום, ציפורניים וקימורים, היא מגלמת דמות של "זונה וירטואלית" המבקשת "מתנות" ורוכשת את הרכיבים הנדרשים ליצירת אווטאר אישי. כשלבסוף היא מופיעה כפי שהיא, היא חווה דחייה: חדרי צ'ט נסגרים בפניה, היא מסולקת ממפגשים ומתבקשת לשנות את הופעתה בכדי להשתייך. האידיאל הווירטואלי המדומיין מתגלה כאחיד ומוחצן, מוכוון דימויי יופי סטריאוטיפיים, שאינו סובל חריגות או אינדיבידואליות.
בתוך עבודות הווידאו שבתערוכה, נפרשים רגעים אינטימיים של שהות והתבוננות: מואטי יושבת על צוק, צפה במים, נעה קלות, ולעיתים פוגשת דמויות רפאים NPC (Non-Playable Characters), דמויות שאינן נשלטות בידי שחקן אנושי אלא פועלות לפי סט פקודות שנכתבו מראש על ידי המתכנת. הן נועדו לשרת את הנרטיב, לקשט את הסביבה או לבצע פעולה מוגדרת מראש, אך לעולם אינן סובייקט פעיל באמת. דמויות אלו, נטולות סוכנות, מהוות שיקוף סמלי לבדידותה של האמנית, ולהיעדר השליטה שלה במרחב שאמור היה להיות בשליטתה. כך, היא הופכת עצמה ל־NPC – דמות שמהלכת בעולם שאינו רואה אותה, חסרת השפעה על סביבתה.
עבודתה של מואטי חושפת את הגבולות המגדריים, החברתיים והטכנולוגיים המתחזים לניטרליים, ומציבה את הגוף הנשי כאתר של מאבק, דחייה והתבוננות פנימית. בעולם שבו אפילו האווטאר שלך נאלץ להיאבק על מקום, על קיום, על אהבה, האפשרות להרגיש נוכחת, נראית, מוכללת, מתבררת כפריבילגיה.
ניצן שובל אבירי
אוצרת התערוכה
תודה מיוחדת לקרן רות מרקוס על הסיוע בהפקת התערוכה
